בכל יום יש את הרגע המכונן שממנו ניתן להבין שאין טעם ל"יחד" שנכפה עלינו בגין המלחמה או הממשלה. זה הרגע שבו נופל האסימון של "לפרק ולהרכיב מחדש". המלחמה אמורה לדכא את חילוקי הדעות, בייחוד אלו שמשיקים לאבני היסוד של מדינת ישראל. לכאורה הביטחון הוא החשוב ביותר, לפחות כיום. ודווקא עכשיו, כאשר הביטחון מעל לכל, ניתן לזהות התעוררות של קבוצות שמנסות לקדם את ההפרדה בין האוכלוסיות השונות שמרכיבות את הפסיפס הישראלי.
אל תשפטו את החרדים בגלל קבוצה קיצונית כמו הפלג הירושלמי | ג'וש ארונסון
יש המון סיבות טובות שיכולות לפרנס את השיח הציבורי בנושא ההיפרדות, ובהחלט ניתן לדחות את השיח הזה עד אחרי המלחמה שאיש אינו יודע מתי תסתיים (היא כבר נמשכת מאז מלחמת השחרור ובתפנית בעייתית מאז ששת הימים), אלא שבמציאות הנוכחית של חיים ומוות שבה המפריד בין חלקי האוכלוסייה עשוי לגרום לחללי שווא, חייבים לנהל את השיח הזה אפרופו החזית הצפונית שמאיימת לזלוג מזרחה ודרומה ולך דע מה ומי יגיחו מהמערב, מה שקרוי מלחמה רב־זירתית עם פוטנציאל להרג והרס המוניים.
מנקודת מבט דמוקרטית־ליברלית לא ניתן לקיים אחדות בקרב כאשר מגזר שלם פטור מגיוס. גם לא כאשר מגזר שלם נוסף מנהל בצה"ל, תוך כדי לחימה, מסעות מגן דוד משיחי קנאי ברוח תא"ל ברק חירם. "עמידתנו האיתנה בניגוד מוחלט לתרבות שהתפתחה כאן והמבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה קלילה ונמרצת", הטיף חירם לחייליו והוסיף: "חברה מנותקת ממחויבות עברה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה". אמר, ולא הודח מצה"ל למחרת. חירם הוכיח שרק היפרדות מהמגזר שאותו הוא מייצג (מיעוט מבוטל אבל מחייב היפרדות במסגרת קנטוניזציה של אזרחי מדינת ישראל), תבריא מצב שעל פניו הוא חולני ובמצבי דחק כמו בימים האלה הוא עשוי להיות סופני.
בכל יום יש את הרגע המכונן שממנו ניתן להבין שאין טעם ל"יחד" שנכפה עלינו בגין המלחמה או הממשלה. זה הרגע שבו נופל האסימון של "לפרק ולהרכיב מחדש". כמו הניסיון המחודש להגניב את הרפורמה המשפטית שתכליתה שינוי משטרי. או רגע הפריצה לבסיסים בשדה תימן ולבתי הדין הצבאיים בבית ליד. ההיפרדות אמורה לשרטט למדינת ישראל מפה של קנטונים - ממשלים מקומיים בעלי סמכות בדומה למבנה הפדרלי בארצות הברית. את המהלך הזה מכתיב גורם אחד וזוהי המציאות.
כל המגזרים הרלוונטיים - חילונים, חרדים, ערבים, מתנחלים, דרוזים, בדואים - חיים כבר כיום בריכוזי אוכלוסייה זהים לחלוקה השבטית האידיאולוגית או האתנית שלהם, והמגמה הזו מתגברת והולכת (הזליגה של יהודים/ערבים/חילונים/חרדים/דתיים וכו' ליישובים המעורבים היא זניחה). אין ספק שמתנחלים וחרדים זכאים בהחלט לאוטונומיות משל עצמם. בעצם כבר יש להם אוטונומיות משלהם, אז למה שלא יהיה גם לאוכלוסייה הערבית או החילונית או כל אוכלוסייה הומוגנית אחרת, שינהלו את מרחב החופש הקולקטיבי שלהן במסגרת מוסכמת של חלוקת סמכויות ואחריות בטריטוריה שלהן.
אפילו בארצות הברית המקוטבת יש כיום זליגה ממדינות רפובליקניות לדמוקרטיות וההפך. ומה שטוב לאמריקה הדמוקרטית טוב לישראל הדמוקרטית ומה שטוב לארצות הברית של טראמפ טוב לישראל של נתניהו.