תקשורת המיינסטרימית מתעלמת מאליהו יוסיאן. היא גם בזה לברק חירם ולעופר וינטר, סילקה את גדי טאוב וגרמה לצביקה יחזקאלי גלות מרצון אל מעבר להרי החושך. לא רוצים לשמוע אותם או מהם. מיעוט חילוני מערבי שחי בתודעת רוב ועיקר כוחו בתקשורת, מחליט מי רצוי ומי הזוי.
את יוסיאן כבר לא מזמינים לפאנלים או לראיונות. לא עושים איתו כתבות פרופיל, לא מסקרים את דעותיו. אליהו יוסיאן הוא פרסונה נון גרטה בנווה אילן. הפרשן עם המבטא הפרסי עלה ופרח בתחילת המלחמה, אך מרגע שהשמיע דעות קיצוניות, מכלילות, שהיו חשודות אף כגזעניות, הוא הודר. בוטל. קונסל.
כולם דיברו על הפריצה לבסיס ופספסו את האולטימטום של יוסיאן
"מודעת לכך": זה הגורם שמחייב את איראן לתקוף את ישראל ישירות
קומת המחבלים והמספרים המופרכים: פרטים חדשים מהתקיפה בעזה
אם מבודדים רק אותו מכל האירועים, אפשר להבין. אך אלו ימים קיצוניים. האירועים מוטרפים, הזמנים פסיכיים, והפרשנים מביעים דעות כאלה ואחרות, חלקן טובות חלקן פחות. אז למה דווקא הביטחוניסט יוסיאן מוצא עצמו מחוץ לאולפן? הבעיה אינה עם אי־ההסכמה לדעתו, אלא עם ההדרה המוחלטת של נוכחותו. אפשר לא להסכים איתו כמו שלא מסכימים עם ישראל זיו, למשל, אבל האחד מופיע כמעט כל יום, ואת השני אפשר לראות רק בחלום.
כוכבו של יוסיאן - יוצא 8200 וחוקר המזרח התיכון - דרך עם משל “החומוס והסושי". בזמנו השמיע דעות מבהילות, אך לא בהכרח לא נכונות. כיום מתברר שאולי צדק. אך גם הוא, בדומה למרואיינים נחשקים אחרים שהגיעו לאולפנים, התחיל כקומדיה, המשיך כטרגדיה ואז מוסגר כפארסה.
יחסי יוסיאן והתקשורת מזכירים את פרופ' יורם לס של הקורונה. יחסי יזיזות קצרים. המדיה חשקה בו, הזמינה אותו, התאהבה בו, ואז זרקה אותו. גם לס לא התיישר לפי הנרטיב התקשורתי של אמצע הדרך, אך הטענה הבסיסית שלו - קורונה היא שפעת - התבררה כנכונה. או לפחות ככזאת שראויה להישמע. בקיצור, בקורונה היה צריך להדהד את המסרים של משרד הבריאות, ובמלחמה לדקלם בגאון את המסרים של משרד הביטחון. הבעיה אינה איתם - אלא עם התקשורת. היא מגדירה אדם כפרשן וידען כשהיא רוצה, ובועטת אותו החוצה באבחה. משתמשת וזורקת.
הערוצים 11, 12 ו־13 מתגאים בפלורליזם, במגוון דעות רחב, בייצוג של כל שכבות האוכלוסייה. הם קוראים לעצמם הטלוויזיה של ישראל, האולפן של העם, הבית של כולנו. אך המציאות הפוכה. רוב הפאנליסטים הם גברים יוצאי צבא שהשם הפרטי שלהם הוא עמוס. כמעט אין חרדים, למשל, למרות ייצוגם באוכלוסייה והשפעתם על הממשלה. מעט מאוד נשים, ובכלל אין ערבים. התקשורת מתאפיינת במונוליתיות, הומוגניות במיעוט דעות. ואם לדייק, בדעה אחת שלטת והרבה אנשים שמסכימים בצורה כזו או אחרת. כמעט אף אחד לא מעז לצאת נגד. כל אולפן הוא כמו חדר מראות. אותה השקפת עולם, אותה דעה של כולם.
יוסיאן הוא אחר. הוא מציע לראות אותנו ואת האויב באור שונה. ההצעות האופרטיביות שלו קשות לעיכול, לא ניתנות ליישום. אומה שרואה עצמה חילונית, מערבית, ליברלית ודמוקרטית לא יכולה להפגיז, להפציץ ולרמוס רק כדי להעביר מסר. הוא מדבר במונחים מזרחיים שנעים בין גאווה לאומית להשפלה תהומית. הוא טוען שישראל הייתה צריכה מזמן להפיל את כל שדות הנפט של איראן. הוא בעד לסלק את חיזבאללה במחיר של פלישה לביירות. לרמוס את עזה בלילה. המשפטים שלו מעוררים תימהון. הלם. אלם. אך הזמנים דורשים פתרונות יצירתיים, או לפחות הצעות מרחיקות לכת, מעניינות.
יושבי האולפנים מאוהבים בתזה אחת שכוללת את החזרת השקט. מצפים להתקפלות ישראלית. יוסיאן אומר בשלוש מילים: אני בעד מלחמה. הוא נגד ערכים של מידתיות מערבית. חסרה לנו השקפת עולם, הוא טוען. לא צריך להסכים איתו, חובה לשמוע אותו. הוא משתמש במילים שכבר יצאו מלקסיקון הקוד האתי של צה"ל, כמו להכריע, לנצח. הוא בעד להחליף את קבינט המלחמה בסוסים דוהרים. להכניס חשיבה סובייטית כמו זו של אביגדור ליברמן.
זה עידן שבו אפשר לזרוק מישהו דרך הדלת, אך אז מתברר שהיא מסתובבת. יוסיאן מופיע עכשיו בערוץ 14, בהרצאות פרטיות ובפודקאסטים מצולמים - והקהל נוהר. הוא “מביא מספרים", כמו שאומרים. כל הופעה שלו מקבצת מאות אלפי מאזינים וצופים. ההדרה הובילה להאדרה. יצרה סביבו עניין רב יותר. וכך, דעה קיצונית ומאתגרת שאמורה להישמע בטלוויזיה לצד דעות אחרות, הופכת לחזקה ומוגברת בעיקר בזכות הרשתות החברתיות.