אחרי הטירונות העבירו אותנו להיאחזות קטורה בערבה. כמה שבועות אחרי שהגענו, שכח מישהו לעצור את ההשקיה בגן הירק. כשבאנו לעבודה למחרת שכבו החצילים רקובים בשלוליות מים גדולות והעגבניות היו מונחות על האדמה. עבודה אחרת לא הייתה, ולכן עברנו למתכונת של 12 שעות שינה עם יקיצה בעשר. זה היה בזבוז זמן משווע, אבל אנשים צעירים שווי נפש לממד הזמן ולמהירות שבה הוא חולף.
הייתה תחושה שהגרעין זקוק לגיבוש; אחד הצעדים, הקיצוני שבהם, היה ביקור מזדמן של פסיכולוג שניסה להבין ולהדביק אותנו. מסיבות שלא ברורות לי עד היום, היה לי רעיון אחר. חשבתי שעליי לספר לחבריי על בוב דילן. הוא היה פס הקול שלנו. הוא היה איתנו ללא הפסקה. היום יש "מומחים" מורשים לדילן: אלה שקראו ולמדו עליו יותר מאחרים; שראו סרטים עליו ואיתו ואוהבים לנתח את שיריו ולהסביר אותם. ב־1972 הייתה ביוגרפיה אחת בלבד מאת אנטוני סקדוטו. היה בה אפילו צילום של דילן ליד הכותל.
דו"ח של המודיעין האמריקאי מעריך: איראן רצה לפצצה בחסות ההסלמה האזורית
חמאס הקים בסיס טרור סמוך למחסה אזרחי, ואז הגיעה התגובה | כל הפרטים
מכיוון שקראתי את הספר ואת "רולינג סטון" והאזנתי לאלבומים, רציתי לספר לחברים על דילן. זה בער בי; מפגש תרבותי בלי פופים בצינת הדזרט קולר. מישהו יגלגל ודאי משהו לעשן ונשמע מוזיקה. לא התיימרתי להיות מומחה. מגיל צעיר רציתי לחלוק עם אחרים את העדפותיי התרבותיות. זה היה יומרני בנסיבות אבל זה קרה. היו אפילו שאלות וכמה צחוקים לא לאידי. שנים רבות לאחר מכן הייתה "ההרצאה על דילן" פריט ביוגרפי ונושא לאזכורים ברוח טובה ובדיחות פרטיות.
מתישהו אחרי 7 באוקטובר, סמוך לנחיתתו האמיצה והחברית של ג'ו ביידן בישראל, הגיעו לפאנלים הצפופים באולפנים המומחים לאמריקה. מישהו שהיה קונסול שנתיים בבוסטון או מיאמי והמשיך למקסיקו סיטי, אינו מומחה לאמריקה. חוקר בכיר באחד המכונים לביטחון לאומי אינו מומחה לאמריקה. גם לא פרופסור בעל קתדרה באוניברסיטת בתל אביב. פרופ' יעל שטרנהל היא מומחית לאמריקה. היא שידרה בטלוויזיה, הבינה מה שהבינה על המדיום המוגבל הזה ועברה לאקדמיה. אתה שומע אותה ויודע שהיא קראה את החוקה האמריקאית, שהיא מבינה את זרמי המעמקים ואת תנועת הלוחות הטקטוניים בצפון אמריקה. היא יודעת יותר מפרטים אזוטריים שנשמעים טוב בטלוויזיה ואינם יותר מסאונד בייטס במקום שבו בדרך כלל אי אפשר להשלים רעיון בלי שיפריעו לכם.
בזמן כהונתו של טראמפ כנשיא חייתי באמריקה; נפלתי על התחת כאשר הבנתי שהוא אהוד יותר בישראל מאשר בחוגים רבים באמריקה. שישראלים רבים שאינם בקיאים בפרטים הקטנים המספרים את הסיפור הגדול, שאינם חשופים לכל ציוץ ולכל התקף עצבים או נאד־מוח של הנשיא - חושבים שהוא הדבר הנפלא ביותר שבא לעולם מאז בנימין נתניהו. מדובר היה בבורות בהיקף אפי, שניזונה מהקטנוניות הרגילה: מה טוב לישראל.
בסופשבוע אחד נקלעתי לאירוע הרמת כוסית לכבוד סופר אמריקאי ממוצא שווייצרי שהגיע כל קיץ עם משפחתו לאזור החוף של מיין. אשתו הייתה ממוצא גרמני, והמשפחה כולה נראתה ונשמעה כמו משפחת פון־טראפ האוסטרית שברחה מהנאצים במציאות וב"צלילי המוזיקה" בקולנוע, והשתקעה באמריקה. ניצבנו על חלקת נדל"ן יוקרתית לחוף האוקיינוס וליהגנו בשיחה קטנה שעיקר מטרתה היה לא לנסח אמירה חריגה מדי המחייבת תגובה. לכל אחד מאיתנו היה בידו גביע דק גבעול ובו יין לבן צונן. בריזה קלה נשבה מהמים, והסצינה נראתה כלקוחה מסרט ישן של וודי אלן; אנשים סטואיים ולקוניים בניו אינגלנד, השותקים בחומרה ומסתירים אסונות אישיים גדולים ומישהו מתאבד.
לא היו שם יותר מ־30 איש ואישה. חלקם מקומיים הנשארים בחורף, וחלקם אלה המבקרים בקיץ כאשר מיין מתחפשת לגן עדן. לא היה קשה לי להבין שזה אינו האחו הטבעי של יהודי עם אף גדול ופרוע שיער מישראל. מה שבלט ולכד את תשומת לבי, האורחים לא דיברו פוליטיקה. זה היה בסוף שבוע של ועידת פסגת באירופה, והמבוכה היחידה הייתה מבית היוצר של הנשיא טראמפ, שעשה סלאלום סולו על כל המפה.
כל פעם שידידי הטוב מקס גמר להציג אותי כ"עיתונאי חשוב מישראל" ואמרתי משהו על טראמפ, קיבלו בני שיחי מבט מזוגג ומרוחק, התנצלו ואמרו שעליהם ללכת ולמלא את כוסותיהם. זו הייתה קבוצה אינטלקטואלית מובהקת, אבל אף אחד לא רצה לדבר פוליטיקה במובן הקמעונאי. זה היה מפתיע, מדאיג ובעיקר לא מובן.
מתברר שלסופר (ששמו כאמור לא נקלט אצלי) היו קשרי עבודה עם מו"לים בישראל והוא הזכיר את שמותיהם. במקרה הכרתי ועבדתי עם שניים מהם, אבל כמי שמכיר את חוקי השיחה הנוקשים בניו אינגלנד, לא עלה בדעתי לפטפט עליהם. השיחה עלולה הייתה להיות מתויגת כרכילות, ואם חלילה אני מחוללה, לא יזמינו אותי שוב לאירוע שבו מוזגים יין לאנשים חושבים.
כאשר אתה הגפרור בספגטי, האורח האקזוטי הזר והמוזר, יש מי שמחכים למוצא פיך ולפנינים שייפלו ממנו. מכיוון שאני רוב הזמן לבד, כאשר מכירים לי מישהו, לא חשוב איפה, אני ממהר לספר לו את סיפור חיי. גם כדי שלא אשכח וגם משום שהסיפור נשמע לי מעניין במחוזות הבנאליים והפלגמטיים של מיין, שלעין לא מיומנת נדמה שתושביו נעים בהילוך אטי ושקועים בשרעפים. הרעיה הקולנוענית הכירה את הסרט שעשיתי על מסע החיסולים - שאז היו בחיתוליהם ואריק באנה ודניאל קרייג כבר הכירו את שיטת החיסול עם מטען חומר נפץ מתחת למיטת המטרה - של המוסד אחרי הטבח במינכן. כשהתחלתי לתאר את הצילומים בלילהאמר, משך אותי מקס ממעגל השיחה.
הוא נראה מבועת. המוסד הטיל עליו אימה. הוא היה משוכנע שאסור להגות את השם המפורש, קל וחומר לרכל על פעילות מבצעית. במאמץ רב הרגעתי אותו שהכל כשר, או לפחות הרוב. סיפורי המוסד לא היו מעניינים חוץ מלמלא את השתיקות. מה שהציק לי היה שאף אחד מהנוכחים לא היה מעוניין לדבר על טראמפ. האורחים התנהגו כמי שנמלטו ממגיפה ומעדיפים לא לדבר עליה.
הבראנץ' היה בדרכו לטוטאל לוס, כאשר הכירו לי מישהו ש"הוא גם עיתונאי", שחי רוב הזמן בברצלונה. גבר הדור בעל בלורית שיבה מטופחת, שניכר בו שידע שהוא השוס של האירוע. משהו בעניינו נשמע לי מוכר. נזכרתי שלפני כעשור, כשהגעתי לבלו היל, מצאתי את שמו באינטרנט ושלחתי לו מייל קולגיאלי והבעתי עניין להיפגש איתו. הוא ענה ואמר שירים טלפון כשיגיע בקיץ.
אני יכול כבר להרפות מהטלפון? שאלתי. למה אתה שואל? מכיוון שאני ממתין עדיין לתשובה ממך. לא היה ספק כלל שהוא זכר על מה אני מדבר. הוא לא זינק על הסלעים אבל היה מאוד לא נעים, כמו שאני אוהב. ואף אחד לא דיבר על אמריקה. אף אחד לא היה מומחה. הם פשוט עמדו בקצה הצפוני־מזרחי של האומה הגדולה, המרתקת והמטורללת, והקרינו את הבעלבתיות שמאפיינת אמריקאים בניו אינגלנד.
חישבתי ומצאתי שחצי מחיי הבוגרים, כלומר מסוף השירות הצבאי בגיל 21, חייתי באמריקה. גרנו באמריקה בימי קרטר־פורד (קליפורניה), קלינטון (ניו יורק) ובוש, אובמה, טראמפ וביידן (מיין). כ־25 שנה. ועדיין קיבלתי תגובות ומיילים זועמים בנוסח "אתה לא מבין שום דבר באמריקה". תגובות שנועדו להעליב ולפגוע ועשו את העבודה. אף שהם נטפלו לטעויות עובדתיות זניחות. טעיתי וכתבתי שפרנקלין רוזוולט מת בקדנציה השלישית שלו כנשיא (הוא מת ברביעית). נושא הכתבה היה יחסה של אמריקה, ורוזוולט בראשה, לשואה ולסירובו להפציץ את הרכבות שהובילו למחנות ההשמדה.
"מבין באמריקה" היא אמירה מטומטמת. אמריקה גדולה מדי, עם אזרחים רבים מדי, חלקם מיעוטים; עם עוולות וטינות היסטוריות שמעולם לא נשכחו. עם אזורים דמוגרפיים מגוונים, עם הטינה הדרומית על התבוסה במלחמת האזרחים לצד ההתנשאות הצפונית. אמריקה היא קנבס פנורמי ענק, ולכל מדינה יש הסיפור שלה. יש לה חוקה שנכתבה בעמל רב ובלא מעט חוכמה. יש לה מוסדות שלטון עם פרוטוקולים כתובים. היא מתפוצצת מדעות קדומות, ומיליציות חמושות מוכנות ליום שבו יהיה עליהן להתגונן מפני הממשל הפדרלי.
25 שנה באמריקה, ואני יודע רק מה שאני יודע. מה שקראתי. מה שלמדתי בבית ספר, מה ששמעתי מקרובי משפחה אמריקאים, נושאים שבחרתי להתעמק בהם. אני לא מתבייש לפתוח ספר או לחפש ברשת. טעיתי כשכתבתי שהילרי קלינטון תנצח את טראמפ. זאת הייתה יותר משאלת לב מאשר שיקוף המציאות. וצדקתי כאשר כתבתי והסברתי מדוע ביידן ינצח את טראמפ. אני לא מבין באמריקה, אינני מומחה, לכן אינני יודע מה יקרה בין האריס לטראמפ. אלו בחירות בזק שנוערו בשייקר עם קרח. המומחים ובעלי הדעה שמחים; בחירות שאורכות מאה ימים קלות יותר לכיסוי מאשר הטרק המרתוני הרגיל שנמשך שנתיים.
הטוקבקים המתנשאים ביותר הגיעו בעיקר מישראלים שחיו באמריקה כמה שנים, או ממי שנחשבים מומחים לאמריקה בעיני עצמם. אלה שיודעים את אחוזי ההצבעה הדמוקרטית לקונגרס בסן מטאו ומי ניצח ובכמה אחוזי הפרש, אבל אין להם מושג ירוק מה קורה. מהי האומה הענקית הזאת, מהן אמונותיה העמוקות, על מה לא יוותרו אף פעם, ומהם המשקעים המונחים בתחתית בטנם. יש משהו בסיסי שחסר למומחים בהבנת הנקרא, לכן אני חושב עליהם כעל קיביצערים ושחקני טריוויה המצטטים נתונים גולמיים שמהם הם סורגים תזות פוליטיות וחברתיות חסרות שחר.
אני אומר את הדברים בצער וללא התנשאות. לפני כמה שנים הבנתי שאין לי יכולת אמיתית, עמוקה, יסודית ואינטליגנטית להבין מה מתרחש בישראל תחת שלטון נתניהו, כי לא הייתי שם (כאן). שמעתי את הדהוד התופים, אבל לא היה לי מושג כיצד זה הרגיש לחיות בישראל. אז שתקתי. אחרי 25 שנה באמריקה תיווכתי לקורא את חיי, את מה שקרה לי, את מה ששמעתי בסופר, בחנות הדגים, בחדר ההמתנה אצל הרופא, מה שספגתי בנסיעות ארוכות מעיר לעיר וממדינה למדינה.
הבנתי כמה נקעה נפשי ממומחים. אנשים משכילים לכאורה שאין להם מושג מה הולך. הייתי חשוף לידענים רבים, שמעתי מהם, מהיקף היריעה שלהם, אבל כדי לרדת לסוף דעתה של אמריקה, חייבים לחיות בה. מי שלא חי בה לא יכול היה להבין את האימה, הבושה, מפח הנפש והאלימות תחת טראמפ. גם לאהוב את טראמפ בגלל מה שעשה ויעשה למען ישראל, זאת טעות פטאלית. אדם ללא נשמה לא יכול להיות מנהיג.
אני שונא שמומחים ישראלים מסבירים לי בבעלבתיות מי זה טראמפ, לאן זה הולך וכיצד זה ייגמר. בעיקר משום שאינני אוהב נפיחות בפרהסיה. דונלד טראמפ ואי־תרבות השלטון שהביא לוושינגטון היו אסון ללא תחתית. טראמפ היה נשיא בעל אינטליגנציה נפשית של בן 5, קריאת מפה משובשת לחלוטין, חוסר יכולת להתרכז במשימה המונחת לפניו וחוסר עניין טוטאלי להיטיב עם אמריקה.
טראמפ הוא סוכן כאוס המשליך מפתחות שוודיים לגלגלי שיניים, מעליב כל מה שזז, הפך את הציוץ הנשיאותי לדרך חיים מקובלת, שבר כל נורמה, הרג כל פרוטוקול והחריב בהתמדה עיקשת את כל מונחי ואבני היסוד שעשו את אמריקה למעצמה. הוא היה מרוכז כקרן לייזר בשרידותו שלו, בצבירת הון בבית הלבן, בשחיקת חוק וסדר ובגלגול לאחור של כל החוקים האקולוגיים, הידידותיים לסביבה, הקשובים להתחממות הגלובלית ולשינויי האקלים.
החיים נחווים בהתחככות עם האוכלוסייה, בשדות תעופה, בכביש, בבר ובמסעדה. שם נמצא מצב הרוח הלאומי. זו התנסות אוסמוטית שבה אנו סופגים את מה שקורה דרך העור ולא באמצעות האינטלקט. אי אפשר לתווך לקורא את כל שמתרחש שם. כל שעה ביום מישהו מסביבתו של טראמפ או מיריביו היה יוצא לאור עם גילוי מסריח מקודמו. זה היה כמו לחיות בתוך חבית דלק ריקה שעליה מקיש כל הצוות של "סטומפ" והיא מתגלגלת במורד מסולע לצליל מעוף הוולקירים שעולה מרמקולים גדולים בתוכה. החיים באמריקה תמיד היו דחוסים, אבל תחת טראמפ הם הפכו לקקופוניה בלתי נסבלת.
את הנזקים המטרידים באמת עשה טראמפ בשקט: הוא גנב חלקים ענקיים מפארקים לאומיים מפורסמים ונתן אותם לקידוח ופראקינג; הוא השמיד בהתמדה את המערכת הרפואית, את הזכות לביטוח רפואי והרס את מערכת רפואת הנפש; אנשיו היו מושחתים, גנבים וכנועים לשדולות כלכליות שמידן הם אכלו; אגודת הרובאים מעולם לא הייתה כה חזקה; הוא השמיד את הדגה, פתח את המכרות, לא הקים תשתית, והבטיח הבטחות שלא קיים. המפלגה הרפובליקנית היא הנואלת והנכלולית ביותר שהייתה אי־פעם. הוא השמיד את מערכת החינוך, הסיג את שוויון הזכויות, קומם מיעוטים, התעלל במהגרים ואסר ילדים.
בעיקר מגוחכת ושגויה הטענה שהוא טוב לישראל. נשיא אמור להיטיב ולבנות את האומה שבראשה הוא עומד ובה נבחר. הנהייה הישראלית העיוורת אחרי טראמפ היא חלק מהתנועה המאפשרת את נתניהו. ריצ'רד ניקסון, שהגדיר נשיאות נכלולית וטיוח, הציל את ישראל עם הרכבת האווירית של תחמושת, חלקי חילוף וציוד צבאי במלחמת יום כיפור. באותם ימים ממש הלכה נשיאותו והתכרסמה בגלל ווטרגייט. ג'ימי קרטר, אף שהשכין שלום עם מצרים, שנוא בישראל כאנטישמי חובב פלסטינים.
אם אבירי המלל היושבים בפאנלים טלוויזיוניים ומרצים בידענות נחושה את מה שלדעתם היא אמריקה ומי ינצח בבחירות אינם מומחים, מה הם? הם מרצים שאינם שונים מהבחורים החביבים המדברים בפני קהל על בוב דילן, הביטלס וסטנלי קובריק בלוויית מצגות אורקוליות. הם קראו חלק מאלפי הספרים שנכתבו על דילן והביטלס; הם שמעו את כל האלבומים; צפו בסרטים וגיבשו עמדה, לעתים מקורית. לצד כל אחת מהתזות שלהם ניתן להקים עשר מקבילות.
השאלה מי כתב את "בגנו של התמנון" אינה קריטית כמו מי יהיה הנשיא הבא: האריס או טראמפ. חשוב לזכור את זה כאשר הקונסול הישראלי לשעבר בשיקגו מתחיל לעוף על כנפי חזונו באולפן. כמו כולם, מומחים והדיוטות, אין לו מושג קלוש כיצד זה ייגמר.