1. אם היה מותר לכתוב קללות בעיתון, הייתי ממלא את המדור בקללות על החלאה עמאר רזק כאמל עודה מסלפית שבשטחים, שהגיע לחולון במטרה לרצוח. לא חשוב את מי, העיקר לרצוח.
החלאה כנראה האמין שיקבל מה שמאמינים פתיים מכל הדתות - גן עדן עם פינוקים, בקלאוות ובתולות, כתמורה על כך שרצח יהודים. עודה הגיע לחולון וחיפש מטרות קלות לביצוע רצח באמצעות סכין. אין מטרה קלה יותר מקשיש בן 80 שממתין בתחנת אוטובוס או זוג קשישים המטיילים בפארק ציבורי, שומעים ציפורים מצייצות ומשוחחים על הנכדים.
איזהו עשיר: הישראלים עושים רילוקיישן ומופתעים לגלות כמה הם שווים
"גמדים" הפך ל"גמדים.ות" ובימין התפוצצו - אבל יש לזה סיבה טובה
הרוצח עודה החל את מסע הרצח שלו בדקירת גבר צעיר שטייל עם כלבו ופצע אותו. הוא רץ לכיוון חורשת “גן סיפור", שם טיילו רינה דניב ובעלה שמעון. רינה קלטה את הרוצח וניסתה לגונן על בעלה. עודה, הגיבור השהיד שתקף את זוג הקשישים, הצליח לרצוח את רינה ולפצוע באורח קשה את בעלה. הוא שיחר לעוד טרף קל ורצח בתחנת אוטובוס סמוכה את אברהם סומיכי בן ה־80. מסע הרצח הסתיים כשקצין מבצעים במשטרת חולון, פקד א' שהיה באקראי באזור הרצח, ירה בעודה.
כשאזרחים חפים מפשע נרצחים, זה עושה לי רע על הנשמה. כמו הזוג דניב, גם הוריי היו יורדים לטייל פעמיים ביום, ולא פעם חששתי שאיזה חלאה יתקוף אותם ויפגע בהם. כשקראתי על הנרצחת, נדהמתי מהדברים המשותפים לה ולאמא שלי ז"ל. רינה, שנקברה בסמוך לאמי בבית הקברות בחולון, הייתה סרגנית וסרגה לילדי המפונים. אמי סרגה ימים ולילות כובעי צמר לילדים חולי סרטן ולחיילים. רינה התנדבה אצל קשישים, ואמא שלי גם, אף שהייתה קשישה בעצמה. מרים סומיכי, אלמנתו של הנרצח אברהם סומיכי, ספדה לבעלה וסיפרה איזה אבא, סבא ובעל טוב הוא היה.
בעיתונים לא היו מודעות אבל והשתתפות בצערן של משפחות הנרצחים, כי הנרצחים היו אנשים פשוטים. לא תעשיינים, לא יהלומנים, לא עורכי דין ידועים ובטח לא שרים או חברי כנסת. מכיוון שהם היו אנשים פשוטים, עמך ישראל, להלוויות שלהם לא הגיע הנשיא, לא ראש הממשלה, לא חברי כנסת ולא הרבנים הראשיים. הם גם לא צלצלו לנחם את המשפחות האבלות.
רינה ואברהם נרצחו במרכז העיר חולון, עיר ואם בישראל, רק כי הם יהודים. זה מוציא אותי מדעתי שערבי פרימיטיבי מניאק רצה להוכיח שהוא “גבר", ורצח יהודים תמימים בגן ציבורי ובתחנת אוטובוס. יש לי אותה הרגשה כשיהודי רוצח ערבים חפים מפשע רק משום שהם ערבים.
2. ביום שלישי בבוקר אני בורח לשבת מול הים, להירגע. הטיילת בנמל כמעט ריקה לחלוטין. “אנשים מפחדים לצאת מהבית", אומר לי הנודניק התורן שנתקע על ידי. הוא מבקש סיגריה ומתחיל להרצות לי את משנתו הפוליטית וכמה הוא סומך על אלוהים, שבסוף יסדר את ענייני המדינה על הצד הטוב ביותר לטובת היהודים.
אני מבקש ממנו בטוב שיניח לי, כי אני רוצה לשבת בשקט ולבד. הקרצייה מרים את הקול וצועק, “בגלל שאני יהודי מאמין חובש כיפה לא מתאים לך לדבר איתי. אם הייתי ערבי עם כאפייה, היית מזמין אותי לקפה. אתה אנטישמי שונא יהודים, כשתגיע לגיהינום יצלו אותך ויעשו ממך צ'יפס". הוצאתי עליו את כל העצבים. קיללתי אותו ואת האלוהים שלו ואיחלתי לו אלף מיתות נוראיות. האנשים המעטים שהיו עדים לאירוע נבהלו.
הנודניק הלך, ולמזלי מיד אחריו הגיעו הקשישה והמטפלת הפיליפינית שלה, שבאות מדי יום בסביבות 11. אז אני הופך לאיש הכי טוב בעולם, מלטף לקשישה את היד, שואל לשלומה, מביא לה ולמטפלת כוס מים, מזיז את כיסא הגלגלים שלה לצל מתחת לסככה, וזה מחזיר אותי לקטע של הרצח של רינה ואברהם. אני אומר לעצמי, הרי גם את הזקנה והמטפלת יכול לרצוח סתם כך איזה מניאק שמחפש טרף קל, ומה יותר קל מלדקור למוות קשישה בת 90 ואת המטפלת שלה ולקבל כרטיס חינם לגן עדן.
3. אף אחד בארץ הקוידש לא מודד את מפלס החרדה של קשישי ישראל הנמצאים בעשירון התחתון. לחלק גדול מהקשישים המתגוררים בדירות או בחדרים בבתים מיושנים אין ממ"ד. חלקם הגדול לא כשירים מבחינה גופנית לרוץ מהר למקלט הציבורי הקרוב למקום מגוריהם בזמן אזעקה. הם צמודים כל היום לרדיו או למכשיר הטלוויזיה ושומעים על האיומים ועל כך שאוטוטו תתרחש מתקפת טילים וכטב"מים מצפון, מדרום וממזרח.
אם לא די בזה, אז עליות המחירים מכות בארנק הרזה שלהם, והם מתקשים לבצע את ההנחיות לרכוש מזון יבש, בקבוקי שתייה, בטריות, פנסים, ועוד מיני טובין חשובים לימי המלחמה המאיימת עלינו. בנוסף לכל הצרות, כשהם קוראים או שומעים על דקירת קשישים בגן ציבורי או בתחנת אוטובוס, הם חוששים לצאת מהבית, שמא יהיו יעד להתקפה רצחנית של איזה עמאר רזק כאמל עודה. אף אחד לא מדבר איתם כדי להרגיעם, כמעט אף אחד לא מתנדב לעזור להם. הם מרגישים שבניגוד למילות השיר, משליכים אותם לעת זקנה.
4. שמעתי ברדיו שיר מצמרר, ממש רעדתי ודמעתי כששמעתי אותו. מציע גם לכם להקשיב לו ותבינו. שם השיר “אבא חטוף". המילים של הרב ליאור אנגלמן, הלחין ערן ויץ ומבצעת חוה אלברשטיין.
יש איש אחד, אני מכיר, הבן שלו חטוף.
הוא לא מפגין ולא מוחה, הוא סתם יושב כפוף.
המאפרה שלו כבר מלאה בדלים,
והדמעות העצובות מילאו המון דליים.
הוא לא יגיע לכיכר, אין לאיש כוחות,
בלילות הוא לא נרדם, המחשבות טורפות.
הוא לא מתראיין בכלל, הוא רק נגמר בפנים,
מאז נחטף הבן, גם השיער שלו הלבין.
הוא לא צועק עכשיו עכשיו, גם לא בכל מחיר,
הוא איש פשוט שעולמו חשך ביום בהיר.
יש איש אחד, אני מכיר, הבן שלו נחטף,
כל פעם שפוגש אותו, הלב שלי נשרף.
השיר נכתב בעקבות מותו של יוסי ג'אן, שנפטר שעות לפני שבנו אלמוג מאיר ג'אן חולץ מהשבי.