אנו לא זקוקים למפלגת ימין פופוליסטית ומגזרית, אלא לכזו המבוססת על ערכים אחראיים. לכן, שר הביטחון לשעבר וראש הממשלה לשעבר צריכים להתעלות ולהתחיל לעבוד יחדיו
למרות אי־הוודאות וערפל הקרב סמיך, בשלב הזה הדברים הבאים כבר די ברורים: ישראל במצב המסוכן והגרוע ביותר שהייתה בו זה לפחות 50 שנה, יש שיגידו מאז קום המדינה. במקביל, הממשלה נשארה אינטרסנטית ומגזרית כפי שהייתה בזמן כינונה - הטבח והמלחמה לא שינו אותה.
חברי הקואליציה רואים את המצב, הם לא עיוורים. יש להניח שהמצב מדאיג אותם, אבל הם פשוט עסוקים בעתיד הקריירה והמעמד שלהם יותר מאשר בעתיד המדינה.
בינתיים, הפצצת הצפון נורמלה, המפונים והחטופים נזנחו, ובקואליציה פיתחו קהות חושים מיוחדת כדי להתעלם מהאג'נדות ההזויות של השותפים המשיחיים, כמו גם מפרעות חרדים של "נמות ולא נתגייס" באמצע מלחמה.
זוהי קואליציה שבנויה על ניצול נכסי המדינה במקום על טיפוחם. כולל היחסים עם ארה"ב, עם משרתי המילואים, עם המגזר העסקי. הכל "מגיע לה", ומכולם מצופה לתת ולשתוק, בעוד השרים צועקים.
בתוך הערימה הכאוטית הזו, חברי הממשלה מתקוטטים עם היועמ"שית, שבחוצפתה דורשת התנהלות חוקית של השלטון; מהמרים על דונלד טראמפ, אף שיש סיכוי לא רע שנחטוף את קאמלה האריס כנשיאה האמריקאית הראשונה; מקדמים חוקים מגזריים בחסות המלחמה; ומסייעים לערוץ 14, כדי שיוכל להמשיך לספר לצופיו שלא קורה כאן שום דבר יוצא דופן, כי כל ממשלות ישראל היו מושחתות, וכי הממשלה הנוכחית לא באמת שונה.
לממשלה הזו אין משהו טוב למכור, ולכן כדי לשמר את גרעין התומכים המתכווץ, היא מוכרת את הנרטיב שהאחרים רעים ממנה. האויב הוא לא איראן וחיזבאללה, אלא "השמאל". לרובנו זה כבר מזמן נשמע לעוס ואידיוטי, שהרי איזה שמאל בכלל נותר בישראל אחרי 7 באוקטובר? אבל יש כאן ציבור מסוים שעדיין קונה את זה.
האמת היא שהשמאל ז"ל הרוויח את מקומו ביושר. הוא כשל, ולאחר מכן לא השכיל להפיק לקחים ולהשתנות. אבל גם ה"ימין מלא מלא" הרוויח ביושר את מקומו המכווץ בהיסטוריה של ישראל.
כבר תקופה ארוכה שאין הרבה ישראלים שששים להגן עליו ולצדד בו, אף שתומכיו עושים הרבה רעש ומנסים לצייר תמונה שונה. עם הזמן, גם זה יעבור.
אבל השאלה שאין לה תשובה כבר תקופה ארוכה מדי היא - מה עם האלטרנטיבה? מוכרים אילוזיה. גם אחרי שרעיונות נכשלים והתמיכה בהם מתדלדלת, נשאר גרעין קטן ו"חשוך מרפא" שלא מרפה מהם, אף שהמסה הקריטית נוטשת.
זה מה שקרה לרעיונות השמאל שהעפילו לתהילה מסיבית בשנות ה־90, וקיבלו מכה אנושה אחרי ההתנתקות, כמו גם אחרי הצעתו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט להסכם שלום עם הפלסטינים, שנדחתה בבוז על ידי אבו מאזן. הרעיונות האלו עדיין חיים בין דפי "הארץ", אבל בציבור אין להם תמיכה משמעותית.
קריסת השמאל פינתה מקום לאלטרנטיבה של ימין עם ממשלות מעורבות, עד שהממשלה הנוכחית נמכרה לציבור כ"ימין מלא־מלא" שיביא מקסימום ביטחון אישי. רק שהביטחון האישי מעולם לא היה נמוך יותר, והרעיונות שעליהם קמה הממשלה הנוכחית הם מזמן לא ימין, אלא אינטרסים מגזריים.
המפלגות החרדיות רוצות לשלוח חיילים למות במלחמה בלתי נגמרת, בעודן מטפחות ציבור גדול שמסרב להתגייס ולעבוד, ויונק סכומי עתק מתקציבי המדינה.
מפלגות הקצה רוצות גם הן לשלוח חיילים למות במלחמה בלתי נגמרת, כי הן חותרות לבנייה מואצת בשטחים ולהתיישבות בעזה, אף שמרבית הציבור בישראל ממש לא רוצה את זה. ומה עם מפלגת השלטון? ובכן, היא השיגה את מה שהיא רוצה: שלטון. עם השאר היא פשוט זורמת.
בלי התעמולה שמלווה את הממשלה הנוכחית בערוץ 14, גלי ישראל והרשתות החברתיות, כולם כבר מזמן היו מכירים בהיקף השולי וחסר המשמעות של שיירי השמאל.
השלטון הנוכחי מעצים את גוויות הרעיונות האלו כאילו היו אמיתיים, כי זה מה שיש לו למכור - את האילוזיה שבלעדיו יהיה רע יותר. אבל הביטו סביב ותראו מה קורה למדינת ישראל בשנה וחצי האחרונות - כמה רע יותר יכול להיות?
מרבית אזרחי המדינה כבר הבינו מזמן ששום דבר טוב לא ייצא מהממשלה הזו. חלקם עברו צד, בעיקר לתמיכה לא קטנה במחנה הממלכתי של בני גנץ וגדי איזנקוט. אבל חלקם עדיין מרגישים שכרגע, למרות מיאוסם מהממשלה, אין להם אלטרנטיבה.
כלכלה חזקה ורוח חזקה
כפי שאמר השבוע יאיר לפיד - האופוזיציה נכשלה בתפקידה העיקרי, והוא להפיל את הממשלה, אף שברור שהיא לא מסוגלת לנהל את המדינה. המסקנה היא שהאופוזיציה היא לא אלטרנטיבה מספיק טובה, וצריך להכיר בזה. עם ישראל עבר טראומה קשה ב־7 באוקטובר, והמדינה זזה ימינה.
הישועה, על כן, תבוא מהימין. רק שמפלגת הימין האלטרנטיבית, שכל הסקרים מראים כמה הציבור צמא לה, מתמהמהת. יוסי כהן, על פי פרסומים, חזר בו מהשאיפות הפוליטיות כרגע.
גדעון סער מיהר להתנתק מהמחנה הממלכתי, ועכשיו מחפש למי להתחבר עם סחורה אלקטורלית זעומה. נפתלי בנט עסוק בהסברה ישראלית כלפי חוץ, אם לשפוט לפי ערוץ הטלגרם שלו. אביגדור ליברמן מצטיין בתקיפת הממשלה ומתחזק בסקרים, אבל לא יכול להוות אלטרנטיבה ימנית לבדו.
בשלב זה די ברור שהאלטרנטיבה שתשים קץ לשלטון המסוכן שאנחנו חווים תבוא מהימין, ומי שצריך להקים אותה זה בנט וליברמן. בנט תרם הרבה למדינה בראיונות לתקשורת הזרה סביב צדקת הדרך של ישראל, ובתחילת המלחמה זה עשה הבדל.
עכשיו, עם כל הכבוד, זה כבר לא זמן להסביר את המלחמה אלא לסיים אותה עם עסקת חטופים, ולהתקדם לבחירות. בנט צריך להבין שאין טעם למאמציו כשבצלאל סמוטריץ' מצהיר שצריך להרעיב את אזרחי עזה ומסבך אותנו עוד קצת בהאג, ולהסיט את מרב המשקל שלו מערוצי התקשורת הזרים, חזרה לפה.
גם ליברמן צריך להבין שזה הזמן להתגבש ולפעול. לגרום לזה לקרות. ישראל זקוקה לממשלה חדשה שתתכנס סביב מפלגת ימין חדשה, לא פופוליסטית ומגזרית אלא כזו המבוססת על ערכי הימין האחראי.
ממשלה שתכין את ישראל לאתגרים המאוד לא פשוטים שנחשפנו אליהם השנה, ולא ייעלמו מעצמם. כדי לצלוח אותם נצטרך כלכלה חזקה ורוח חזקה. ניאלץ לפתור את בעיות המגזר החרדי והמגזר הערבי, במקום להעצים אותן כדי להשתמש בהן ככלי תעמולתי ופוליטי.
ישראל צריכה לחתור שוב לחזון אמיתי, ולהתבסס על צוות רציני שיודע לעבוד במשותף ולנהל את זרועות השלטון. להגיד ש"לנצח נחיה על חרבנו" זה לא חזון, אלא רק כורח שיש להביא בחשבון בדרך למימוש החזון. הממשלה הבאה תצטרך ליישם את הלקחים ממה שעברנו כאן.