עשרות שנים לקח לעגן בחוק את מעמד הקבינט המדיני־ביטחוני, זה שקובע אם פעולה צבאית משמעותית שלנו עלולה להוביל למלחמה.
פעולות כוחות הביטחון בעת האחרונה בזירות רחוקות—כגון התקיפה נגד יעדים של החות'ים בנמל חודיידה בתימן או חיסולם של פואד שוכר, רמטכ"ל הזרוע הצבאית של חיזבאללה, ואסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס—עוררו מחדש את השאלה המשפטית: מתי נדרשים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את אישור הקבינט לפעולה צבאית התקפית, ובאילו מצבים יש להם סמכות להורות על תקיפה ללא אישור מוקדם של הקבינט.
עוד במהלך מלחמת העצמאות עלה הרעיון שתוקם ועדת שרים שתפקח על ניהול המלחמה, אך ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן־גוריון, התנגד נחרצות להקמתה, וביקש לשמור על הסמכויות לעצמו. בפועל, הוקמה ועדת שרים לענייני ביטחון, אך היא כמעט לא התכנסה, וסמכויותיה לא היו מוגדרות. כניסת לוי אשכול ללשכת ראש הממשלה בשנת 1963 רוממה את מעמד ועדת השרים לענייני ביטחון, והפורום החל להתכנס לעתים תכופות יותר ובאופן ממוסד.
ועדת אגרנט, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, המליצה לראשונה על הקמת קבינט מדיני־ביטחוני באופן סטטוטורי, ועל הסמכת צוות שרים מצומצם (עד חמישה שרים) בראשות ראש הממשלה, לקבלת החלטות בעת מלחמה כשאי אפשר לזמן את הקבינט או את הממשלה.
בשנת 2001 עוגן מעמד הקבינט המדיני־ביטחוני במסגרת חוק יסוד "הממשלה". סעיף 6 לחוק קובע כי "בממשלה תפעל ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי, שהרכבה: ראש הממשלה – יו"ר, ממלא מקום ראש הממשלה אם מונה, שר הביטחון, שר המשפטים, שר החוץ, השר לביטחון הפנים ושר האוצר. הממשלה רשאית, לפי הצעת ראש הממשלה, להוסיף חברים לוועדה, ובלבד שמספר חברי הוועדה לא יעלה על מחצית מספרם של חברי הממשלה".
חוק יסוד "הממשלה" קובע כי "המדינה לא תפתח במלחמה ולא תנקוט פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל, ברמת הסתברות קרובה לוודאי, למלחמה, אלא מכוח החלטת הממשלה", וכי רשאית הממשלה להעביר סמכות זו לקבינט המדיני־ביטחוני. לצד זאת, נקבע כי "אין בסעיף זה כדי למנוע פעולות צבאיות אחרות הנדרשות למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור".
מכאן שחוק היסוד קובע מבחן משפטי־עובדתי, שלפיו פעולה צבאית משמעותית, שעלולה "ברמת הסתברות קרובה לוודאי" להוביל למלחמה, מחייבת את אישור הממשלה או הקבינט המדיני־ביטחוני. על כן, פעמים רבות נדרשת היועצת המשפטית לממשלה לחוות דעתה, על סמך המלצת גורמי הביטחון, לגבי השאלה אם פעולה מסוימת עולה כדי פעולה צבאית משמעותית שעלולה להוביל למלחמה - או שמא מדובר בפעולה צבאית שוטפת הנדרשת לשם שמירת ביטחון המדינה.
כך למשל, הקבינט המדיני־ביטחוני לא התכנס לפני קבלת ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו על מנת לאשר את המתקפה על שלושת בכירי הג'יהאד האסלאמי, שנתנה את האות לתחילת מבצע מגן וחץ במאי 2023. הקבינט לא התכנס גם לפני תחילת מבצע עלות השחר באוגוסט 2022, בהנהגתו של ראש הממשלה דאז יאיר לפיד. בשתי הפעמים, גם נתניהו וגם לפיד קיבלו אישור מהיועמ"שית גלי בהרב מיארה כי הואיל ולא מדובר במבצע שיגרום למלחמה, הם רשאים להחליט על כך בעצמם, ללא צורך לקבל אישור מהקבינט המדיני־ביטחוני.
לעומת זאת, לפי הדיווחים בתקשורת, טרם הפעולות האחרונות בתימן ובלבנון התכנס הקבינט כדי לאשר את הפעולות, נוכח החשש שהן עלולות להוביל למלחמה. מעניין לציין כי חוק יסוד "הממשלה" אינו מגדיר את המונח "מלחמה", ואין כל הגדרה למלחמה בחוק אחר בישראל. מדברי ההסבר לחוק יסוד "הממשלה", עולה כי מצב מלחמה הוא מצב שלו יש "השלכות כגון פגיעה משמעותית בביטחון הציבור, לרבות בעורף המדינה, גיוס מילואים נרחב, פגיעה ביחסי החוץ של המדינה, במשק המדינה או בהיבטים נוספים".