ביוון העתיקה אולימפיאדות היו עוצרות את המלחמות עד לסיום המשחקים. זה היה עיקרון מקודש, שאומות גדולות וקטנות כיבדו, בלי או"ם ובלי שמום. בלי באג ובלי האג. אבל כידוע הפסיק הקיסר תיאודוסיוס הנוצרי את קיום האולימפיאדות כבר בשנת 394, הרבה לפני הולדת האסלאם. בכל מקרה, ספק אם הנוהג הזה הוא נר המאיר את דרכם של עלי חמנאי וחסן נסראללה.
אבל הציבור בישראל הרשה לעצמו, חרף אווירת ערב ההסלמה במלחמה, ואולי דווקא בגללה, אתנחתה תודעתית קלה המאפשרת לו להקצות חלק מהקשב שלו, שכל כולו נתון ללוחמים בשדות הקרב - לנציגי ישראל, הלוחמים על מזרני הג'ודו וההתעמלות בפריז ומשייטים להנאתנו בחופיה של מרסיי. ולכן, חרף העובדה שאירועי ימים אלה מזמנים אין־ספור עניינים המשוועים לתגובה, הולך הטור הזה בעקבות הקוראים ומתייחס לאתנחתה האסקפיסטית שחיברה בשבועיים האחרונים את עם ישראל לשאר העולם.
מקל בגלגלים: מי שתרמו יותר מכל להתרחקות עסקת החטופים המיוחלת הן המשפחות
למה עדיין מחכים מישל וברק אובמה? | מיכאל קליינר
ואכן, לכל מי שהתקשה לברוח אפילו להרף עין מהמציאות הקשה, באה האולימפיאדה וסיפקה אופציית התרעננות משובחת. כמי שעוקב אחר האולימפיאדות מאז אולימפיאדת מינכן, שהייתה הראשונה ששודרה בשידור חי בטלוויזיה, אני יכול להעיד שאולימפיאדת פריז הצליחה לבצע קפיצת מדרגה ולהשרות סוג של אווירה קסומה ומרגשת שלא הייתה כמותה באולימפיאדות קודמות.
בשידוריה, ניתן לחוש את המגע הצרפתי האיכותי, שהצליח להנגיש את המעקב אחר כל סוגי התחרויות בדייקנות גרפית מאירת עיניים, שאינה שתלטנית ואינה מעיקה. וכך, הודות לשרטוטים על המסך, ניתן היה לעקוב סוף־סוף אחר מקצוע חשוב ליהודים, כמו שיט, שהיה נתפס בעבר בעין כגבב סירות הנעות אנה ואנה, כשהשדרים משתפים את הצופים בניחושים כיד הדמיון הטובה עליהם לגבי מיקומם של נציגינו, ובדרך כלל מתבדים בגדול. גם בשידורי השחייה השביחו האיורים על המסך את ההנאה בגלל ההקפדה על מינונים הבאים לצד המשחים ולא על חשבונם. צילומי האתלטיקה היו חדים ומדויקים עד כדי כך שהצופה בבית יכול היה לקבוע בפסקנות שנואה ליילס הוא המנצח בריצת 100 מטר, בעוד הפרשנים באצטדיון שמסתכלים על המגרש ולא על המוניטור, מדווחים על פוטו פיניש בין שני המתחרים שזכו בפועל בכסף ובארד.
נציגינו היהודים
באולימפיאדת פריז ביסס הספורט האולימפי הישראלי את עליית המדרגה שהחלה באולימפיאדת טוקיו, לפני שלוש שנים. זאת לאחר שישראל הותירה מאחור את עידן ה"החמצות", מהלסינקי 52' ועד ברצלונה 92'. בדיוק 40 שנה מאז הלסינקי - הלכו משלחת אחר משלחת במדבר האולימפי, עד שבאולימפיאדת ברצלונה ב־92' הכניסו אותנו יעל ארד ואורן סמדג'ה אל הארץ המובטחת.
עד ברצלונה, בהיעדר זוכים תוצרת הארץ, התרפקנו על גיבורי אולימפיאדות יהודים שהפכו לאגדה. מרק ספיץ שחזר דווקא באולימפיאדת מינכן הזכורה לדיראון את הישגיו במכביות - השביעית, שבה השתתף בגיל 15, והשמינית - שבהן גרף 10 מדליות. ספיץ זכה במינכן ב־11 מדליות, בהן 7 מזהב. את השיא הזה שבר מייקל פלפס, אך איש לא ישבור, כנראה, את ההישג של ספיץ במינכן, כאשר בכל משחה שבו השתתף הוא שבר את שיא העולם.
הפולנייה אירנה שווינסקיה זכתה ב־7 מדליות, מהן 3 מזהב, בריצות 100, 200, ו־400 בשנות ה־60, אבל גדול ניצחונותיה היה בשלהי הקריירה במונטריאול 76', כשהגיחה מאחור והפתיעה את האלופה המזרח גרמנייה הבלתי מנוצחת מריטה קוך במרוץ ל־400 מטרים - וכל האצטדיון קם והריע לה.
אבל הספורטאית היהודייה הגדולה ביותר בכל הזמנים היא ללא ספק כלת פרס ישראל בתחום הספורט לשנת 2017, ניצולת השואה אגנס קלטי, אשר זכתה ב־10 מדליות בהתעמלות, מהן 5 מזהב, רובן באולימפיאדת מלבורן של 1956, שבה ייצגה את הונגריה בעיצומה של הפלישה של ברה"מ לדיכוי המרד ההונגרי. ובגיל 35 זכתה במדליות זהב בקרקע, מקבילים מדורגים, קורה וקרב רב. לאחר התחרות ביקשה קלטי מקלט מדיני באוסטרליה, וב־1957 עלתה לישראל. בינואר האחרון חגגה את יום הולדתה ה־103.
קשה לומר שמישהו מתגעגע לברה"מ, אבל בכל האולימפיאדות לאחר מלחמת העולם השנייה ועד לפירוק ברה"מ, היריבות עם ארה"ב הייתה הסיפור הגדול שברקע. וככל שהיריבות נעשתה בכלים פחות ופחות לגיטימיים, ההתמודדות של האמריקאים עוררה יותר הזדהות ותמיכה.
מול הטיפוח הריכוזי שאינו בוחל באמצעים בנוגע לטלנטים בגוש המזרחי, בארה"ב המדינה לא מאתרת ולא מטפחת ולא מקדמת ספורטאים, אלא מותירה זאת ליוזמות מקומיות, ציבוריות ופרטיות. המדינה רק מארגנת מבחנים לקראת האולימפיאדה, ומי שזוכה באחד משלושת המקומות הראשונים בהם, מקבל את הזכות לייצג את ארה"ב. תוצאות המבחנים הן סופיות, גם אם הן מותירות מחוץ לאולימפיאדה מועמדים בעלי סיכוי עדיף לזכייה.
השוני העמוק הזה בהתייחסות הבליט את ההבדל בגישה בין המשטרים. אולי ההבדל הזה הוא הסיבה מדוע חרף העובדה שמזרח גרמניה זכתה ביותר מדליות מארה"ב וממערב גרמניה בשתי אולימפיאדות, היא הייתה זקוקה לחומה לא כדי למנוע מזרים להיכנס אליה, אלא למנוע מאזרחיה לצאת ממנה.
עם זאת, מאז אולימפיאדת הלסינקי ועד לנפילת ברה"מ עמדו האולימפיאדות בסימן המאבק הממוקד וחסר המעצורים של ברה"מ לגבור על ארה"ב במרוץ המדליות. היא הצליחה בכך במלבורן, רומא ומינכן. במונטריאול 76' עברה את ארה"ב במניין מדליות הזהב גם את מזרח גרמניה, והתמונה הזו חזרה על עצמה בסיאול 88'. זאת, לאחר החרמות ההדדיים במוסקבה – 80', ובלוס אנג'לס - '84.
בניגוד לברה"מ, שליקטה את המדליות שלה בענפים הפחות בולטים, הרי שמזרח גרמניה אתגרה את ארה"ב במוקדי הכוח שלה, מול הזרקורים באצטדיון האתלטיקה ובבריכת השחייה, בעיקר בספורט הנשים. האולימפיאדה במונטריאול המחישה יותר מכל דוגמה אחרת את עוצמת ההתמודדות בין ארה"ב למזרח גרמניה בבריכת השחייה, תוך דחיקה מוחלטת של כל היתר, כולל מעצמות שחייה כמו אוסטרליה ויפן. ארה"ב זכתה בכל מדליות הזהב לגברים, למעט 200 מטר חזה, שבה זכה שחיין בריטי, כשהיא שוברת שיאי עולם בכל המשחים, למעט אחד.
צעקות בשלוש בבוקר
במשחי הנשים הייתה תמונת ראי עד ליום התחרויות האחרון. מזרח גרמניה זכתה בכל משחי הנשים, למעט 200 מטר חזה, שבה זכתה שחיינית רוסייה. רק ביום האחרון במשחה האחרון ל־4X100 חתירה לנשים נשברה הסימטריה המושלמת הזו, כאשר ארה"ב ניצחה את מזרח גרמניה, בכיכובה של שירלי בבשוב, שצברה עד אז 5 מדליות כסף. בסיום מדהים היא עקפה את קורנליה אנדר הגדולה, שניצחה אותה בכל המשחים הקודמים. המשחה הזה התקיים בשלוש לפנות בוקר שעון ישראל, ובכל זאת לפתע, לאחר שבבשוב נגעה ראשונה בדופן הבריכה, בקעו קריאות צהלה קולניות מדירות רבות בבניין שבו התגוררתי בתל אביב ומבניינים סמוכים.
כשם שאף אוהד מכבי תל אביב לא יתלונן כי יחסר לו הדרבי בעקבות ירידת הפועל תל אביב לליגה השנייה, כך איש לא מזיל דמעה על קריסת ברה"מ, וודאי לא על התאדותה של המוטציה המסוממת של מזרח גרמניה. בייחוד שבפריז התברר שיש להן ממשיכת דרך המכשירה ספורטאיות וספורטאים עם כוכביות בשפע. קשה שלא להתרשם מכך שסין העממית מאמצת ככל הנראה את השיטות שאפיינו את ברה"מ ומזרח גרמניה.
ושוב אתה מוצא עצמך כוסס ציפורניים כל אימת שארה"ב מחמיצה מדליית זהב בשלומיאליות מפחידה, ומחזיק אצבעות לכל מתעמל יפני או אפילו מתעמלת אלג'יראית שמתמודדים מול הרובוטים made in china, ומחכה כל לילה עד שמירי נבו תציג את מפת המדליות בתקווה למצוא את ארה"ב ולא את סין בראש טבלת הזהב. סין אומנם שונה מברה"מ בכך שאינה שואפת לייצא את שיטת המשטר שלה למדינות אחרות, אבל היא עדיין מדינה חד־מפלגתית שאף פטריוט סיני מטייוואן שחש חלק ממנה לא רוצה להיכנס בשעריה במשטרה הנוכחי. זאת בעוד מיליארד וחצי סינים היו כמהים לחיות בסין גדולה, חופשית, דמוקרטית ומשגשגת נוסח טיוואן.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]