אין ביהדות דבר כזה תפילה המונית ברחוב או בכיכר מרכזית של עיר. לא כציווי, לא כמנהג, לא כהנחיה מומלצת, אין דבר כזה כתפילה בפרהסיה של המונים ברשות הרבים. לא תפילת מנחה ביום חול, לא תפילת ערב שבת בליל שישי, לא תפילה של חג ורגל ובוודאי לא של "כל נדרי" בליל יום הכיפורים. תפילה של המונים ברשות הרבים הייתה כל כך לא מקובלת ולא רצויה ביהדות, שרק פעם אחת, יחידה ובלבדית, חכמי התלמוד המליצו "לצאת לרחובה של עיר" ולהתפלל – בשנת בצורת ועצירת גשמים ארוכה.
"מה יש לצפות מאדם שאמר שאין לו בעיה לאכול כלב": טלי גוטליב נכנסת ברון חולדאי
תפילה היא דו-שיח נפשי, נשמתי, מה שקוראים בימינו אינטימי, בין הבורא ליהודי וליהודייה. דו-שיח שקט, בלי להרים קול, וחשוב מכל – בכוונה, בלי הרהורים זרים, בלי הסחת לב. במילים פשוטות, במקום מיוחד וייחודי שנקבע וקבוע לתפילות, שמלכתחילה נבנה, אורגן, טופח ונשמר רחוק ונבדל משאון הרחוב, מהמון רועש – בית כנסת.
חורבן בית המקדש השני, שאירע בתשעה באב לפני 1955 שנים, יום צום ואבל שחל ביום שלישי השבוע, המיט והנחית על יהודי ירושלים וארץ ישראל אבל כבד וכואב מנשוא. נהרס ואבד להם מקום שהקריבו בו קרבנות, מקום שהיה תכלית חייהם ומרכז עולמם, שבו קיימו, הרגישו וחשו נפשית דו-שיח עם אלוהים.
כפיצוי, כביטוי של נקם באויביהם הרומאים, כהתרסה נגד שאיפת האויבים האכזריים האלו להרוס ולחסל את היהדות, החליטו היהודים ליצור, לאמץ ולקיים את התפילה. על זה אומר הפסוק הידוע "ונשלמה פרים שפתינו" – במקום הקרבת קרבנות נאמר תפילות. מעניין שהפסוק משתמש בדימוי "פרים" ולא כבשים או יונים שגם הוקרבו כקרבנות בבית המקדש. כנראה שכוונת הפסוק הייתה לציין שתפילה כמוה כקרבן פרים, שהוא הקרבן היקר והיוקרתי ביותר בין הקרבנות.
ואכן, התפילות בימי חול, שבת ומועדים הפכו מיד לתכלית חיי היהודי והיהודייה ולמרכז עולמם. חכמי התלמוד עמלו וטרחו לציין, להאדיר ולשבח את התפילה בבית הכנסת. התלמוד גדוש באמרות המדגישות את חשיבותם של בתי הכנסת והתפילות. התלמוד הגדיר באופן חד משמעי את בית הכנסת כ"מקדש מעט" – כלומר, דומה בקדושתו לבית המקדש שנחרב. אמרה אחת קובעת נחרצות שהאדם שמתפלל "צריך שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה" (בבלי, מסכת יבמות קה). מאמר זה דורש ומחייב את המתפלל להיות עם עצמו, להרגיש שפל רוח ודבק באלוהים. זה לא מצב שניתן לקיים כשהמתפלל מוקף בהמון בני אדם ברחוב.
קרוב לוודאי שכל מה שנאמר עד כה לא נכלל בשיקולים של ראש העיר חולדאי בהחלטתו לאסור תפילות המוניות בכיכר דיזנגוף. מה שברור, הוא שהיוזמות והשאיפות של ארגונים ועסקנים דתיים לחדש את התפילות ההמוניות בכיכר הן בניגוד מוחלט וסתירה גורפת למעמד בית הכנסת כמקדש מעט ולחשיבות התפילה כשיח בין היהודי לבוראו. אולי אפילו ערעור וכפירה בדעותיהם של חכמי התלמוד בנושא.
אינני מעודכן בהסברים ובנימוקים שהארגונים והעסקנים הדתיים נותנים למאמציהם לקיים תפילות המוניות בכיכר דיזנגוף. עצם העובדה שהם משתמשים בהסברים ובנימוקים כבר פוסלת את יוזמתם ושאיפתם. התפילה איננה, לא יכולה להיות ואסור שתהיה מנוף, גורם או מניע ליוזמה, לשאיפה ולתוכנית. התפילה ובית הכנסת הם במעמד של קודש קודשים ביהדות.
כדי להדגיש את חשיבות התפילה ובית הכנסת, קובעת הגמרא – "טוב מעט תפילה בכוונה מהרבה תפילה בלי כוונה". ההסבר המקובל הוא, שרצוי ועדיף להתפלל מעט אבל בכוונה מאשר להרבות ולהאריך בתפילה בלי כוונה. לענייננו אפשר להוסיף הסבר: טוב להתפלל "מעט" בבית כנסת או בשטיבל חסידי עם מעט קהל, אבל בכוונה – מאשר ברחוב עם "הרבה" בני אדם בלי כוונה.