במגזין יום א' באוגוסט 2014 של ה"ניו יורק טיימס" התפרסמה בהרחבה ניכרת כתבה מצולמת על צוק איתן. שני צלמים נחשבים תיעדו את המלחמה בתאריכים כמעט חופפים; אחד בישראל ואחד בעזה. הצילומים היו מלווים בכיתובים שהתאמצו להיות עובדתיים.
בצילום הפתיחה על פני שני עמודים נראתה עזה כמו הירושימה אחרי פגיעת פצצת האטום שהוטלה עליה ב־6 באוגוסט 1945, או דרזדן אחרי ההפצצה שבה נהרגו 25 אלף אזרחים גרמנים. מזווית הצילום הנמוכה היה קו האופק מוגבל יחסית, אבל כל מה שהיה בפוקוס הסגיר את כוונת הצלם: ליצור סימטריה בין עזה להירושימה מבחינת ממדי ההרס וחמת הזעם.
הקיביצערים | רון מיברג
האיש שבקיר | רון מיברג
מאחורי הדמיון החזותי הסתתר דמיון אידיאולוגי: פצצות האטום היחידות בהיסטוריה הן השתיים שהטילה ידידתנו הטובה אמריקה במהלך מלחמת העולם השנייה. המחיר בדבר העלות המשוערת בחיי חיילים אמריקאים במקרה שאמריקה תבחר לנצח את יפן באמצעים קונבנציונליים שהונחו לפני הנשיא טרומן, היה קטסטרופלי. החייט ממיזורי דגל באסכולה שלפיה טוב שהבנזונה השני ימות בעד ארצו מאשר חיילים אמריקאים בעד ארצם ונתן את הפקודה. יפן נכנעה אחרי ששתי פצצות הפכו את הירושימה ונגסאקי לעיי חורבות והרגו מאות אלפי אזרחים.
כאשר משווים את עוצמת הפצצה שפגעה בהירושימה לסך כל חומר הנפץ שהטילה ישראל על עזה בצוק איתן, עולה שישראל השתמשה בפי שניים קילוטון טי־אן־טי יותר מאשר הוטל על הירושימה. זה נתון שמסגיר את העובדה שבניסיונה לחסל את חמאס לפני עשר שנים, העדיפה ישראל להרוס את עזה מאשר לרדוף אחרי לוחמי חמאס בסמטאות הצרות ולהרוג אותם אחד־אחד.
מבחינת ישראל זה היה הדבר הנכון לעשות כדי לחסוך בחיי חיילים, אבל זה היה כשל מוסרי ואנושי חסר תקדים בהיסטוריה של הצבא המוסרי בעולם ופצצת זמן מתקתקת שתתפוצץ בעתיד ותנשוך את ישראל בישבן.
בדיקה מדוקדקת של הכתבה המצולמת ב"טיימס" מוכיחה שהעיתון לא התכוון לנקוט גישה שוויונית. הדפדוף לבדו, ללא מילים, זועק לשמיים. בצד הישראלי נראים בעיקר יהודים דתיים: קוברים מת באישון לילה; ילדים משחקים עם יונה במקלט; עזרה הומניטרית ניצבת בערימות צמודה לגדר ההפרדה; חיילים מתחבאים מהפצצה בבונקר וחור קטן מפגיעת רקטה נפער בגדר בית בנתיבות.
בצד הפלסטיני הסיפור הוא אחר: פלסטינים זועמים נושאים אלונקה עם מת; מסגד הרוס, אחד מתוך 60, מוטל על צדו; נשים זועקות בסוכת אבלים; צילום תקריב של ילד פלסטיני מת; עיי חורבות בנוסייראת וילד פלסטיני פצוע מאושפז במזרח ירושלים.
למרות טענותיה התוקפניות של ההסברה הישראלית, בעלי טורים לא מעודכנים וטוקבקיסטים זועמים, התנערה אמריקה מתמיכתה ההיסטורית האינסטינקטיבית בישראל. תהליכים כאלה אינם מבשילים ביום אחד ואינם נאמדים על פי הלך רוח משוער, אלא לאורך זמן ועל פי מה שקורה בשטח. לא משנה כמה חרא יאכלו יהודים ומהגרים ישראלים בעולם בשנים הבאות, אלא כיצד יגיב העולם לצוק איתן.
מעולם לא שקלו ידידים מובהקים רבים כל כך בחלונות גבוהים כל כך, כיצד לבלום את התוקפנות הישראלית, להחרים את תוצרתה, לקצץ בסיוע לה, להטיל אמברגו על שגרירי תרבות, לזמן אותה לפורומים בינלאומיים כדי להרביץ על אצבעותיה בסרגל ולהתנכר ולהתנכל לאינטלקטואלים השתקנים שלה. צוק איתן הוא העילה שבה נתלים רבים וטובים כדי להתנער מתחושות האשם שדבקו בהם מאז נחשף היקף שואת היהודים לפני 80 שנה. ישראל היא הדוגמה העכשווית לתסמונת שטוקהולם: מה שקורה לחטוף המבלה זמן רב מדי במחיצת חוטפיו, שהיא פרפרזה על אמירתה המטומטמת של גולדה מאיר, הקוזאקית הנגזלת, שכעסה על הערבים שגרמו לישראל להרוג את ילדיהם.
מדי כמה שנים חווה העולם קיץ סהרורי וקטלני שבו נדמה כי כולם איבדו את עשתונותיהם בעת ובעונה אחת. מטירופם של אזרחים פרטיים, דרך טעויות ניווט טרגיות של מנהיגים ועד השתוללותם של כוחות טבע. אותו קיץ היה עמוס להתפקע בכל אלה בהיקף, בסדר גודל ובעוצמות שיותר משהגדירו את הקיץ, הן היוו תמרור אזהרה מהבהב לעתיד.
ב־30 ומשהו השנים שאני כותב, אני זוכר קיצים כאלה, אבל אף אחד מהם לא התקרב בהתרעה שניסח מפני העתיד אותו קיץ. בתרחיש האפוקליפטי שנכתב אותו קיץ היה לישראל חלק שולי בלבד, והוא היה מוגבל גיאו־פוליטית בעיקר לה ולאויביה. בעוד פעם היה מקובל לטעון שהקולוניאליזם הישראלי הוא שעלול להצית את המזרח התיכון ובעקבותיו את העולם, בקיץ 2014 היה ברור שמדיניות ישראל וחמאס הייתה הפסקת פרסומות באמצע דרמה משודרת. 2,000 החללים הפלסטינים ו־70 הישראלים אינם מתקרבים מבחינת משקלם הסגולי והשפעתם לקטל המשתולל באזור.
לא בגלל ישראל העלתה בריטניה את התרעת הטרור ל"חמורה" ולא חמאס איים על מדינות המערב. את הסחורה הזאת סיפקה בהיקף העולה על אל־קאעידה הישות שנקראת ISIS והטאוויל האוויל מדמשק, שהרג יותר מ־100 אלף מאזרחיו והשתמש בנשק כימי נגדם. במסיבת העיתונאים שערך בבית הלבן כשהוא לבוש בחליפה בהירה לא נשיאותית כמי שנקרא לשוב הביתה לשעה קלה מספארי באפריקה, הבהיר ברק אובמה, אפוף באדי קולון שנקרא "דיגניטי", שאין לו מושג ירוק וגם לא תוכנית, כיצד להתמודד עם המתרחש בסוריה.
לזכותו ייאמר כי נדמה היה לרגע כי המלחמה שעזב בעיראק מתעוררת ביתר שאת כשהיא מנוהלת בידי ISIS, וכבר פקד הנשיא להפציץ מהאוויר ושלח יועצים, שזאת מילת קוד משומשת לאנשי CIA ומומחים צבאיים שהם תמיד דמי קדימה למגפיים על האדמה. אחרי שש שנות נשיאות קשה היה לשאת את הזחיחות והצינה האינטלקטואלית המרוחקת שנשבו מאובמה, אבל כך מתנהל נשיא שמורשתו נחטפת ממנו שנתיים לפני תום נשיאותו.
חוץ מטינתו המתועדת והמנומקת לבנימין נתניהו, שום דבר לא באמת ברור לאובמה בקשר למזרח התיכון. האינטלקטואל מאילינוי לא הבין את הרצחנות הפרימטיבית והניאנדרטלית המניעה את תושבי האזור, בעיקר אחרי החלטתו הפופולרית לצאת מעיראק ומאפגניסטן. אובמה הוא מייקל קורליאונה ב"הסנדק 3": כל פעם שניסה להגיע ללגיטימיות, הנבלות משכו אותו חזרה.
למחרת מסיבת העיתונאים האומללה ביקר אובמה בניופורט, רוד איילנד, ושם אמר כי "העולם תמיד היה messyy", מילה שמשמעה מבולגן, מסוכן, בעייתי וד ביק. זו אמירה שהייתה רודפת את ג'ורג' וו. שנים כשם שתרדוף את אובמה, שבסך הכל ביקש להרגיע את האמ־ ריקאים בסוף הקיץ שבו 11.9 נוסף נראה איום ריאלי. אובמה האשים את ההיסטריה הלא אחראית שמייצרת המדיה החברתית והבטיח כי האיומים הנוכחיים פחות מסוכנים מאלה שייצרה המלחמה הקרה.
או שאובמה עישן חומר טוב במיוחד מהחממה הנ־ שיאותית, או שאמר את הדברים כדי לצנן את רוחות הבוחרים לפני בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר, בחי־ רות שיעצבו את יחסי הכוחות בין הדמוקרטים לרפובליקנים לשנים הבאות.
אובמה הודה שאמריקאים "חשים חרדה" מרוחות המלחמה, הטרור והמגי־ פות הנושבות; יותר משהרגיע הוא חשף את חולשתו. לא רחוק היום שבו יכפה עליו ולדימיר פוטין עימות חזיתי. התחזקותם של המעצמה הסינית ושל הכוחות החתר־ ניים בסוריה ובעיראק עוררו אי־נחת גדולה באמריקה, שסימנה לעצמה את השנים הבאות כזמן החלמה ויציאה מהמשבר הכלכלי והתמקדות בפתרון בעיות פנים.
"מי שצופה בחדשות הערב", אמר אובמה, "מרגיש כאילו העולם מתפרק. אנחנו חיים בעידן מאתגר, ואני מבין מדוע האמריקאים מוטרדים. נצא מהתקופה הזאת כפי שיצאנו מתקופות דומות בעבר", אמר. ובכן, כנראה שלא. זה בדיוק מה שאפיין והטריד כל כך בקיץ הזה. אלה אינם משברים עונתיים שהתפרצו אל פני השטח משום שחם בקיץ וכולם עצבנים. הקיץ מוריש את כל משבריו לסתיו לחורף, וזה אינו זמן לאמירות פסבדו־אקלימיות בסגנון צ'ונסי גארדינר, הגנן המאותגר שכלית מ"להיות שם". במקום לקבוע היכן הוא עוצר את פוטין כפי שקבע הנשיא קנדי בזמנו בקובה, נסוג אובמה מעימות צעד אחד צעד, כמי שמעדיף שנשיאה עם ביצים שתבוא אח־ריו תירש את העימות.
העיסוק הכפייתי לכאורה באותו קיץ התקיים לא משום היותו התפרצות חד־פעמית של רבים ומטורפים מדי, אלא בגלל האופן שבו הוא התפשט ושלח גרורות סרטניות לעתיד. רוב מה שקרה אותו הקיץ אינו תחום לקיץ בלבד, אף שכולנו נשמח לתייק את נפילת המטוס המלזי כאירוע חריג נדיר שאין סכנה שיהפוך לשגרה. כמי שטס לא מעט בחייו, ניסיתי לקלוע את עצמי בד־ מיוני לרגעים האחרונים של 300 נוסעי המטוס המלזי. בכל טיסה שתחילתה בהמראה המותחת והמשכה בת־ נאי מזג אוויר גרועים, כיסי אוויר וכדומה, מגיע רגע שבו אנו מניחים לנהמת המנועים המונוטונית להשתלט על הרתיעה הטבעית שלנו מהחוויה המפוקפקת ומתמכרים לאשליה שהכל בסדר: הטייסים ערניים ומקצועיים, המ־ כשירים עובדים, הטייס האוטומטי יודע מה הוא עושה, הדיילות רגועות, הקברניט מבמבם בקולו הסמכותי, ויקירינו יוצאים מהבית כדי לאסוף אותנו בשדה.
ברגע הזה בערך במהלך הטיסה נורה מאדמת אוק־ ראינה טיל קרקע־אוויר בשם "בוק" ובתוך שניות ננעץ במטוס, פער בו חור גדול והפיל אותו מגובה של עשרה קילומטרים. אין צורך בדמיון פרוע כדי לשער מה הלך שם. די בעובדה שהמטוס פגע באדמה בחתיכות גדולות יחסית ונוסעיו בחתיכות קטנות. האירוע הזה מזעזע לא רק בגלל גודל האסון, אלא גם בגלל הבהמיות האטומה, חוסר האנושיות ותאוות הפוגרום האווירי של מבצעיו, שתקשורת הרדיו ביניהם נקלטה, תורגמה ופורסמה. כשם שלא כל הישראלים ביקשו לשטח את עזה, לא כל האוקראינים, הרוסים וחברי הרפובליקות האוטונו־ מיות שנותרו אחרי קריסת ברית המועצות, הם חבורת ערפדים צמאי דם. אבל יש שם בשפע מאלה, כולל מי שאיבדו את זהותם הלאומית והפוליטית עם הסתלקות הקומוניזם, ויש להם שאיפה יוקדת לחדש את ימיהם כקדם.
תאבונו האימפריאליסטי של פוטין, שאישיותו נוצקה בקג"ב והעוסק בציד ובקרטה בזמנו החופשי, לצד שאיפתו לשוב ולשלוט במעצמה עולמית המסו־ גלת לייצר משברים דמויי משבר הטילים בקובה ולב־ חוש חזק בזירה העולמית, מייצגים סכנה ברורה ומיידית לעולם שהתרגל לחיות ללא מלחמה קרה או חמה בין הגושים. הילרי קלינטון, שבילתה זמן לא מועט בעננת הטסטו־ סטרון המקיפה את פוטין, לא שגתה בפליטת פה כאשר השוותה אותו לאדולף היטלר. יכול להיות שפוטין אינו יוקד בשאיפות ג'נוסייד על רקע גזעי ואינו מתכנן לכ־ בוש את אירופה, אבל אין ספק שיעדו המובהק הוא כינו־ סם מחדש של רסיסי ברית המועצות לאימפריה הגדולה שהייתה.
בקיץ 2014 הפכו כוונותיו הלא סמויות לנחלת הכלל, ואבוי לשירותי הביון המערביים אם הם מחמיצים ברגעים אלה ממש את קריאת הכתובת על הקיר כשם שהחמיצו את נפילת הקומוניזם וחומת ברלין. גם אם לא ירה את הטיל בעצמו, טביעת אצבעו של פוטין נמצאת על ההדק. השאלה המיידית הייתה אם הוא מתכנן לקרוא תיגר על אובמה ברמה שתכריח את הנשיא האמריקאי לגבש תגובה הולמת ולגרור אותו להתנגשות חזיתית, או שהזמן שלו הוא זקוק כדי להשלים את הכ־ נותיו, ימצא אותו מול נשיא אמריקאי חדש: קלינטון או
רפובליקני עם תפיסת עולם כשל רונלד רייגן.
גם כוחות טבע הצטרפו למעגל האלימות והדמים באותו קיץ. רעידת האדמה שניערה את סן פרנסיסקו עברה בקלות יחסית, משום שמרכז הרעש היה במחוז נאפה בצדו השני של המפרץ. 20 קילומטרים דרומה והסיפור היה שונה לחלוטין ודומה לרעידת האדמה הגדולה לפנ י 25 שנה, שנזקיה היו קשים בהרבה. בי מים שבהם התקיים מאבק אידיאולוגי וכלכלי אלים על נפשה של העיר בין הברונים השודדים של ההייטק ובין המייצגים המובהקים של סגנון חייה השלֵו, הליברלי והמתירני, הייתה רעידת האדמה תזכורת לעובדה שהעיר יושבת על שבר סן־אנדריאס הפעיל והחיים בה נוקפים בהמתנה לרעידה הגדולה.
מי שמכיר את הדרך שבה עובד ־ה־CDC, המרכז האמריקאי למחלות ומגיפות, יודע שהוראות הקבע שם הן לכבוש את אלמנט הפאניקה ללא קשר להיקף האיום. ועדיין ניתן היה לקרוא בין השורות כי התפרצות נגיף האבולה באפריקה והקלות הבלתי נסבלת שבה הוא נישא מהאתר הראשוני לרחבי העולם היו איום ממשי שההתמודדות המקדמית איתו הזכירה את התגובה הרא־ שונה של הממסד הפוליטי להתפרצות האיידס. המספ־ רים היו זניחים עדיין יחסית לפוטנציאל הקטלני הג־ לום במחלה, אבל אחרי שהנגיף יצא מהשק, ההמלצה השגרתית הייתה להצטייד במנות גדושות של סקפטיות וחשדנות כלפי הדיווחים. המהומות בפרגוסון, מיזורי, היו מוגבלות לאמריקה ול־ תחלואיה הכרוניים המלווים אותה מאז הקמתה. זו איננה הפעם הראשונה או האחרונה שבה משטרה לבנה וגזענית מכלה זעם קדמון באוכלוסייה שחורה על רקע העילה הקטנה ביותר.
הבעיה עם המהומות בפרגוסון הייתה שמי שלא היה שם, לא היה מצוי בפרטים וצרך את החדשות מפי התקשורת, שתמיד פורצת בהתנהגות בלתי מקצועית ובריצת אמוק לא אחראית אחרי הסיפור, לא יכול היה לדעת איפה האמת חוץ מעובדה בלתי נסבלת אחת: בקיץ ,2014 כמו בקיצים רבים לפניו, נזקקו שוטרים מסוימים לעילה זניחה במיוחד כדי לגמור מחסנית או שתיים על נער או גבר שחורים שנקלעו בדרכם ביום רע.
מהאירוע הזה ואילך השתלטו על הפרטים המגומ־ גמים בעלי עניין משני הצדדים: מנהיגי שחורים המ־ זהים הזדמנות פז לנסות למלא את נעליהם של מרטין לותר קינג ומלקולם X ולהצית את הרחוב, שאש תמיד קטנה רוחשת תחתיו. וממסד פוליטי לבן, מוכה דמגוגיה זולה ומונע מפחד, המשתמש בכוח מופרז כדי להקצין מצב שבדיעבד ניתן לתאר אותו כמסוכן ועל סף פיצוץ גדול, ולשלוח נגד אזרחים את המשמר הלאומי בטנקים ונגמ"שים.
האירוע בפרגוסון יכול היה להצטנן עם בוא הסתיו אבל לא הקיטוב הגדול שהוא מייצג. מילת המפתח אותו קיץ הייתה חמיצות. זו מכבסת מילים בתפוקה מלאה. הקיץ היה חמוץ מדם. על חמיצו־תו ניצחו מנהיגים שאתגרי השעה קטנים עליהם. שתוח־ לת הקריירה הפוליטית שלהם חשובה להם יותר מטובת האומות שהם מנהיגים. שהמורשת והרחובות שיקראו על שמם מסתירים מעיניהם את טובת אזרחיהם. זה היה קיץ שהדבר הזול ביותר בו היה חיי אדם.