מה למדתי מהאולימפיאדה שננעלה אך לפני חמישה ימים? ובכן, אני לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל ככל הנראה כבר לא אהיה האלוף האולימפי בריצת 110 משוכות. ואם לא יחול שינוי של ממש ברגע האחרון, אפילו לא שיאן העולם בקפיצה במוט - ולא רק משום שזוגיות עם הדוגמנית הכי נודעת בשוודיה היא כבר מעל לכוחותיי.
זאת ועוד: גם האלוף האולימפי במשחה ל־200 מטר פרפר יכול להירגע, לא אני אטול ממנו את המדליה. וממש כמוהו, באותו הצ'יל, גם זוכת מדליית הזהב בהתעמלות אומנותית: לא רק מפני שאינני אישה (ממילא זה כבר לא אישיו), אלא מפני שהיא מסוגלת לזרוק את הסרט ברגל לגובה של כעשרה מטרים ולתפוס אותו עם הזרת, בעוד אני כבר בקושי מסוגל לתפוס מה מתרחש בסרט שבו אני חי.
יש אנשים שנתקפים בבעתת גיל בכל יום הולדת שלהם. לאחרים, קצת יותר יציבים, זה קורה בכל יום הולדת עגול. אצלי זה קורה באולימפיאדות, שכן יש להודות שמים רבים זרמו בנהר הסן (שעל מימיו נערך טקס הפתיחה) מאז הייתי ילד שמאוהב בקורנליה אנדר ובנדיה קומנץ' - גיבורות אולימפיאדת מונטריאול - ועד השבועות האחרונים, שבהם צפיתי בעיניים קרועות בספורטאים שיכולים היו להיות ילדיי.
לא רק אני השתניתי ב־48 השנים שחלפו מאז האולימפיאדה הראשונה שנצרבה בזיכרוני, אלא גם המשחקים האולימפיים. כשהייתי ילד,
ספורטאים נראו כמו בני אדם רגילים, פשוט בכושר קצת טוב יותר, שמאפשר להם לרוץ או לשחות מהר יותר או לקפוץ גבוה יותר ורחוק יותר. כלומר, תמיד היו להם שרירים מפותחים ולרובם גם מראה טוב וצעיר, אבל הם נראו כמו ילדי השכנים שבאו לחופשה מהצבא.
ואילו היום? לא ארחיק ואומר שמדובר בהנדסה גנטית (מה שבטח היה קורה לולא נפילת מסך הברזל), אבל סקירה קצרה של חבורת האנשים הצעירים על קו הזינוק לגמר אולימפי, תגלה שכל אחד מהם הונדס על ידי צוות של פיזיולוגים, מאמני כושר, תזונאים - ובשנים האחרונות נוספו על כל אלה גם סטייליסטים, מאפרים, מעצבי שיער, ספונסרים ועוד. כלומר, הבחור שזה עתה שבר את השיא העולמי, כבר לא נראה כמו ההוא שהעדיף ללכת לשחק כדורסל בחצר בהפסקות בבית הספר, במקום לעשן בחצר האחורית, אלא כמי שטופח כל חייו בידי חבורה של מקצוענים עד לרגע הזה.
אולי בשל כך הולכת ופוחתת האטרקטיביות של המשחקים. כן, אני יודע שזה מוזר לכתוב משפט כזה אחרי שלושה שבועות שבהם היה נדמה כי עיני כל העולם נשואות לפריז, ובכל זאת - בקרב הצעירים במערב (אירופה וצפון אמריקה, הסקטור בעל כוח הקנייה הגדול ביותר בכלכלה העולמית), חלה נסיגה עקבית במספר הצופים באירועי ספורט. עד כדי כך רבתה הדאגה במסדרונות הוועד האולימפי, שלמשחקים החלו להיכנס אט־אט ענפים טרנדיים יותר, במיוחד מתחום האקסטרים: אופני BMX, סקייטבורד, טיפוס ועוד.
במסגרת הניסיון להתחבב על קהל צעיר, בחרה צרפת (לכל מדינה מארחת יש זכות לבחור ענף אחד שלא נכלל במשחקים) בברייקדאנס כענף אולימפי, ואורגנו אף תחרויות גיימינג, הענף שבימי אולימפיאדת מונטריאול למשל, נקרא עדיין “משחקי טלוויזיה" וניסה לחקות משחק טניס שנערך בין שני קווים שביניהם התרוצץ “פיקסל" ככדור.
ואולי דיברתי בכוונה על השינויים שעברה האולימפיאדה כדי להימנע מדיון בנושא השני - השינויים שעברו עליי. לא שחלילה הם רעים, אני מרשה לעצמי לקבוע אפילו שרובם היו לטובה. ובכל זאת, עם הכניסה לרבעון האחרון שלפני יום הולדתי ה־55, עליי להכיר בכך שאלוף אולימפי כנראה כבר לא אהיה.
אני לא קובע את זה בעצב, שכן בעיני הילד בן ה־6 שצפה במשחקי מונטריאול וחלם על מדליה, לא יכולתי לראות את הדברים הטובים שקרו מאז - משפחה, עבודה שאני אוהב, חברים והרפתקאות, שלשמחתי עדיין נמשכות. ובכל זאת, אם התבגרות היא מסע ממושך של פרידה מחלומות ילדות, הרי שאין כמו אולימפיאדה כדי לסמל את הפרידה, לפחות מאלה שקשורים בגיל ובמצב פיזי מסוים. בגיל 6 אתה יכול לחלום על כיבוש שער הניצחון בדרבי, בגיל 36 אתה עדיין יכול לקוות שתהיה עשיר מספיק כדי לקנות את הקבוצה שתנצח בדרבי - ובגיל 66 אתה כולך תקווה, בעיקר אם אתה אוהד הפועל, שעוד תזכה לחיות כדי לראות ניצחון בדרבי.
האולימפיאדה הבאה תיערך בלוס אנג'לס, ואני כבר קשיש מספיק כדי לזכור את האולימפיאדה הקודמת שנערכה בעיר, זאת של קרל לואיס, שאותה החרימו ברית המועצות וגרורותיה כנקמה על החרמת אולימפיאדת מוסקבה מצד המערב. אני לא זוכר הרבה חלומות מהתקופה ההיא בחיי, אבל לפחות לגבי אחד מהם, שזכור לי מגיל 15, אני די בטוח שהוא התגשם - אחרת לא הייתי מתווכח עכשיו עם הילדים, שקפצו לארוחת שישי, למה הטלת כידון היא עדיין ספורט לגיטימי ב־2024.