לקח לי שבוע לסלוח לאיראנים על כך שהרסו לי שישי־שבת יקרים מפז. ואז, כשעבר השבוע והיה נדמה שמפלס האיומים עולה ובמקביל רמת החרדה של הציבור יורדת, בי נשבעתי שאת הסופ"ש השני של תקופת ההמתנה אני לא אבזבז שוב, אלא אם יש איום קונקרטי או התרעה ספציפית שמגיעה ממישהו שמבין עניין ולא מפרשן במיל', אלוף שקר כלשהו, או טרנדולוג של מלחמות, שמבקש להימלט מילדיו ששורצים ללא מעש בחופשה בבית, ומכלה את זמנו, ובעיקר את זמננו, בערוצי הטלוויזיה. עייפתי מפרשנות מגומגמת של המון מילים שיוצאות מפרצוף חמור סבר, בעל עניבה, שאומרת כלום ברוטב של שום דבר.
אם היה פתגם השבוע ששימש אותי כמו מנטרה, זה "הגיעו מים עד נפש". לא בגלל המצב, חוסר הוודאות והאיומים (בכל אופן, נכון לרגע כתיבת שורות אלה) אלא כי הבנתי שיש מי שנהנה מפמפום הכוח הזה שמדביק אנשים למסך, וצוחק כל הדרך אל הבנק. זאת אומרת, ידעתי את זה כל הזמן. אבל אני גם אנושית ונשאבת, עד כדי כך שהתחלתי להבין את מי שמדברים על רילוקיישן. כי באמת מתחיל להיות בלתי נסבל פה, בתוך סיר הלחץ.
אלא שהייאוש לא נעשה יותר נוח כאשר בעולם קורים בכל יום אסונות. בין שאלו שני הרי געש שמתפרצים באיטליה, איומי טרור על ההופעה של טיילור סוויפט בווינה או תקיפות של אזרחים תמימים בלב בריטניה. ובעודי ממלמלת את המשפט שלפיו אדם לא יכול לברוח מגורלו אבל הוא בהחלט יכול להפוך את המסע אל עבר גורלו הרבה יותר נוח, החלטתי שאני נכנעת ועושה רילוקיישן. אם לא בגוף אז לפחות במיינד. אז אם אתם רואים אותי ברחוב, זו רק הולוגרמה. אני לא פה. לבי במזרח, ואנוכי בסוף מערב. וקר שם.
שמתי לב שיש לבני אדם נטייה הישרדותית, שבמסגרתה הם לוקחים תמיד את התרחיש הקיצוני ביותר. המיינד האנושי יודע משום מה לנוע רק על שני קצות הסקאלה. קל לראות את זה ברחוב, שם מסתובבים שני סוגי טיפוסים: אלה שאומרים ״לא אכפת לי מכלום״ ואלה שרק מדברים על המצב. איפה אנשי האמצע שיודעים להטיל ספק במידע, שמאמינים שאולי בכל זאת אנחנו שבויים בתוך הנדסת תודעה, מלחמה פסיכולוגית או שכולנו בסך הכל כלי שחמט בפוליטיקה האזורית הגדולה, שמניעים אותה כסף, כוח ואלוהים יודע מה. איפה ישנם עוד אנשים כמו אנשי האמצע שלא בולעים את כל מה שמאכילים אותם, ולא ניזונים מהפחדות, אלא פשוט חיים בין ציפייה לתקווה שהטוב ביותר יקרה, גם אם יש לפעמים קצת רע.
מהר מאוד הבנתי שגם אם אנסה לא להיות קהל שבוי וחלק מהעדר שצופה במשדרים אינסופיים ופרשנות ודעות, אי אפשר באמת להתנתק ואין איש שיכול לברוח, כי זה בכל מקום. לעזאזל, אפילו על הגלשן בים. באחד הימים, בין חתירה אחת לשנייה, שמעתי גולש מסביר לחבר שלו על הבדלים בין טילי שיוט לטילי קרקע־קרקע, תוך שהוא חותר ומסדר לעצמו את החוט בבגד הים.
ידע הוא כוח, ואני יכולה להבין מאיפה מגיע הרצון לדעת הכל. מה שמסוכן יותר בעיניי בתקופה הנוכחית, ולצערי זה משהו שאי אפשר למגר, הוא העובדה שלכל אחד יש דעה ויש מקלדת, והשילוב של השתיים הוא מהאכזרים שידע העולם. אפילו יותר ממתקפת כטב"מים מתימן.
זו הזדמנות נהדרת לומר קבל עם ועדה שאני לא רוצה לדעת כלום אם אני לא שואלת, ואני לא רוצה שיסבירו לי אם לא ביקשתי הסבר. אני גם לא רוצה לחוות את דעתי, אז אין מה לשאול, כי לדעה שלי אין ביסוס. את מה שאני מאמינה בו גם ככה אף אחד לא יקבל, כך שאין לי שום עניין להציג את דעתי בפני אנשים, רק כדי שאלה ינהלו איתי ויכוחים ויגידו לי, "את לא מבינה כמה את טועה".
ובכל זאת, בהחלטה של רגע וכנגד כל הסיכויים, לקחתי את עצמי בידיים, ארזתי את מזוודות הדאגה ואת תיק החירום שיש בו רק דברים שמיועדים לתרחישי קיצון ונעלתי במחסן את כל מה שהמליצו שיהיה בצד כדי לשלוף בעת הצורך, אם בכלל יהיה צורך. לא דקה אחת קודם. כי אם כבר אנחנו דואגים בזמן נתון כי אלה הם החיים, אז למה לבזבז זמן יקר ולדאוג לפני כן?