כמו ברבות מהדרכים בישראל ובמקומות נוספים בעולם, הדרך לשדה התעופה בבנגקוק רצופה מודעות לרכבים חשמליים. כל כך הרבה ניתן ללמוד מפרסומות. שלטי חוצות הם אולי אנכרוניסטיים, אבל מבטאים מגמות עומק בינלאומיות חשובות. האומה בעלת זיהום האוויר מהגבוהים בעולם מובילה בשיווק רכבים חשמליים ומוסיפה עוד לבנה מרכזית באחד מאתגרי הסביבה החמורים של העתיד - הסוללות המניעות את הרכבים שאינן ניתנות למחזור.

"לא הרגשתי מאוימת לרגע": מירי נבו מסכמת אולימפיאדה מוצלחת

126 מדליות לקחה ארה"ב במשחקים האולימפיים בפריז, שם לא היה שלט אחד של שברולט או פורד. 86 מדליות קטפה סין, ושלטי חוצות של רכבים חשמליים סיניים ניכרו מכל עבר, כך קורה גם בגביע העולם ובאליפות אירופה בכדורגל, ויש להניח כי יהיה גם בעתיד. חברות התעופה ממדינות ערב ורכבים סיניים חשמליים הם הגורם הדומיננטי בפרסומי החוצות הענקיים, המאירים לנו עתיד מאוד מעניין.

בארה"ב לא תמצאו שלט אחד המפרסם מכוניות חשמליות מתוצרת סין. התעשייה האמריקאית חוזרת לעצמה ומאמצת טכנולוגיה ירוקה יותר, מתקדמת יותר ומסכימה לפתוח שעריה לתחליפים עממיים, בייחוד מדרום קוריאה. האוניברסיטאות מלאות בסטודנטים זרים מהמזרח ומדינות ערב, אבל ההפך לא קורה בצד השני. המצוינות בספורט מסתכמת ב־50% יותר מדליות מאשר בסין, שהאוכלוסייה בה גדולה פי ארבעה.

מרב המדליות במשחקים האולימפיים בפריז הלכו למדינות דמוקרטיות, ומספר הנשים הולך ועולה משנה לשנה. עמים חופשיים מייצרים הישגים ספורטיביים, והדבר ניכר גם בתחומים אחרים כמו יזמות, מוצרים פיננסיים, חדשנות ועוד. כל אלו מייצרים פחות שלטי חוצות, והרבה פחות רכבים חשמליים.

הספורט ההישגי דורש משמעת ברזל, אבל מעטפת של חופש, שוויון הזדמנויות ויכולת בחירה - הרבה יותר ממחנות אימונים והסללה כפי שראינו במודל הסובייטי של המאה הקודמת. היכולת של ילדה להגיע למתנ"ס ולהשתתף בחינם בחוג ג׳ודו מביאה לנו מדליות. הבחירה האישית בין השקעה בלימודי הליבה ובין מזרן התעמלות הקרקע הביא לנו עוד אחת, והרצון לשהות בים הביאו עוד שתיים.

אני מניח שהסיכוי לשמוע על תביעה כנגד איש סגל אולימפי קיים רק אם הדבר קורה במדינות כמו ארה"ב. פתיחות וביקורת מצד ספורטאים על דרכם בילדות, גם כן. אגדות כמו סימון ביילס ומייקל פלפס ייזכרו היטב, על אף שיש טובים לא פחות גם בצד השני של העולם. החופש מייצר הישגים.

סימון ביילס באולימפיאדת פריז 2024 (צילום: רויטרס)
סימון ביילס באולימפיאדת פריז 2024 (צילום: רויטרס)

המשחקים האולימפיים הסתיימו השבוע. העולם כמנהגו ימשיך לנהוג, אולם כדאי לראות בספורטאים בבואה של הסביבה הגיאופוליטית שבה אנו חיים. עולם יצרני והישגי, לצד עולם דמוקרטי ושאינו כזה, וחלקים הכמהים לנשק גרעיני כאשר בני עמם קורעים תחת נטל מחירי המזון. אחרים נהנים מתחנות כוח גרעיניות וחינוך חינם. הכל בסוף מגיע למדליות, קשור בפרסומות הענק באירועים הגדולים ופוגש אותנו בכל צעד שנלך, בדרכים מהירות, מול העיניים.

לא תראו ראיון של מתעמלת סינית לבדה, גם לא תראו אותה צוהלת בחבורה, מתחבקת עם המאמן שלה או משתפת ברשת החברתית על הקושי שהיא חווה. האומה חזקה מהאדם והדגל דומיננטי מכל מתחרה. ולנו נותר לחבר את הקצוות שלא תמיד נראים קשורים, לנסות להבין, להשליך ולעתים גם להכליל, כי זהו העולם שבו אנו חיים ונדירים המקרים שבהם כל השחקנים נמצאים על אותו המגרש.

רגעי המדליות שודרו בארץ בחרדת קודש. אומה שלמה המחכה למשהו טוב. איזו בשורה משמחת וכמה רגעים של נחת. המתחרים והמתחרות עלו על הפודיום בחיוך רחב וריגשו קהל רב, אך ילדה אחת שלא עלתה השנה ריגשה מדינה שלמה. בספורט שלא היה קיים שנים רבות באולימפיאדה, הטאקוונדו. אבישג סמברג שטפה את כולנו בדמעות של גאווה עצומה על יכולת ונחישות, על התמדה ורצון לייצג עם חבוט המרים את ראשו בכל יום מחדש ועובד בלנצח בכל מקום וזמן.

אולי עכשיו אפשר באמת לרחוץ בנהר הסן בפריז, להמתין למשחקי החורף באירופה ועד למשחקים האולימפיים הבאים בלוס אנג'לס יעברו עוד ארבע שנים של ציפייה ואימונים של אלפי ילדים וילדות שיחליטו שזה החלום שלהם. אנו נמשיך להתבונן על מה שהיה ולדמיין את מה שיהיה, כמה מדליות יהיו לכל מדינה ואילו שלטי חוצות יעטרו את הכבישים בדרך לשדה התעופה.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי