"לך בכוחך זה, והושעת את ישראל". באלה המילים שולח מלאך האלוהים את השופט גדעון בן יואש, כשהוא נגלה לפניו בספר שופטים. הנביא חסר הביטחון לא בטוח שמדובר אכן בשליחו של אלוהים, ומגלה צניעות ויראה מפני התפקיד המיועד לו. "אנוכי הצעיר בבית אבי", הוא משיב למלאך. "שלום לך, אל תירא, לא תמות", מרגיעו שליח האל.
והנה בימים האחרונים, אלפי שנים אחרי, מתבקש גדעון אחר להושיע את הקואליציה של נתניהו. בדומה לנביא מפעם, גם לגדעון שלנו אין שם משפחה. הוא כבר לא גדעון סער, רק "גדעון". זאת הפמיליאריות הסחבקית שלה זוכה מי שעכשיו חברי הליכוד וגורמים ימניים מתונים ממפלגות אחרות קורצים לו, וחפצים ביקרו. את האירוע המתהווה, כמו תמיד, מנווט מאחור בנימין נתניהו. בזמן שהפרק ה־5,000 על יחסיו הרעועים עם שר הביטחון יואב גלנט נכתב, ראש הממשלה יודע היטב, בזכות לילה סוער אחד בשנה שעברה, שפיטורים של שר הביטחון, ועכשיו עוד בזמן מלחמה, לא יעברו בשקט. במקביל, נתניהו כמו נתניהו, פותח אופציות לדקה ה־90, ואם אפשר גם לזמן פציעות. "גדעון", שפתאום נולד מחדש, הוא חתיכת אופציה. גם לסער, שמדשדש בסקרים ורואה את אחוז החסימה מלמטה, העסק בא בול בזמן. מפגש אינטרסים. גם כשמדובר ביריבים מרים.
לחיזור הגורלי (והשקט) אחרי סער תורם בדרכו גם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שעושה הכל כדי להטריף את חבריו לקואליציה: מנווט כרצונו את השיח התקשורתי בהינף אצבע, מייצר כותרות שמהדקות אליו את הבייס שלו, מלהיב בדיבורו צעירים חסרי ניסיון חיים וזכות בחירה. הוא עולה להר הבית כשבא לו, והשבוע גם מביא להפסד מביך של הקואליציה בהצבעה בכנסת. לפוליטיקאים שצריכים אותו לממשלת ימין על מלא, מתחיל להישבר.
וכשבן גביר מחברון מתפרע, החנון עם המשקפיים מהצפון הישן בתל אביב הוא אלטרנטיבה שנראית לפתע נוחה. אז נכון שסער עזב וחזר, טינף על נתניהו שוב ושוב, ואף העז להתמודד מולו (מעשה התאבדות שאף ליכודניק לא יצא ממנו בחיים, פוליטית כמובן), והקים את מפלגת רק לא ביבי של הימין. אבל מי שכונה עד לא מזמן "שמאלן", ושבראשו כבר נרקמה שותפות מרובעת עם אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ויוסי כהן (לא משתכנעת לרגע שהוא יצא מהמשחק) הופך לו ליקיר, חבר, אח, נשמה – גדעון, בליכוד. איך ביקש הנביא גדעון, זה של התנ"ך, מהמלאך שיוכיח שהוא אכן שליח האלוהים? "אם נא מצאתי חן בעיניך, ועשית לי אות שאתה מדבר עמי".
אלופה מבחוץ ומבפנים
בחודשיים האחרונים, לצורך הגשת מהדורת הבוקר שלי בטלוויזיה (i24NEWS, בואו!), אני מתעוררת מדי יום ברבע לשלוש לפנות בוקר. סדר הפעולות שלי מדויק עוד מהלילה הקודם: הבגדים המוכנים, האוכל, בקבוק המים וקופסת פירות שהונחו במקרר מבעוד מועד, התיק המתוקתק. 35 דקות בדיוק אחר כך, לא שנייה לפני ולא אחת אחרי, אני למטה, בתוך המונית, בדרך לערוץ. איחורים - מחוץ לתחום.
לא נולדתי ככה. הפכתי להיות כזאת בשנים שבהן הייתי ספורטאית. התאמנתי אז אלפי שעות, הקרבתי זמן משפחה, חיי חברה, עליתי להוריי, ואחר כך לעצמי, הרבה כסף. אכלתי, נשמתי וחלמתי מדליות והישגים. לאלוהים ולנהג שנכנס בי עם הרכב שלו וגרם לפציעה שריסקה לי את הצוואר ואת החלום לזכות במדליה אולימפית היו תוכניות אחרות. למשחקים האולימפיים בלונדון הגעתי כעיתונאית ולא כספורטאית, כי אם החיים סוגרים דלת, אפרוץ חלון. התחרותיות, העבודה הקשה והצורך המתמיד להצטיין נשארו טבועים בי עד היום. הפסדתי מדליה, הרווחתי אופי.
השבוע התהדרו הכותרות בשבע המדליות ההיסטוריות שהשיגה המדינה במשחקים האולימפיים בפריז. כתמיד, אני שמחה להגיד פה ובכלל את האמת בפרצוף. נשבר לי מההצגה הזאת. לא המדינה הביאה את ההישג, כפי ששרת הספורט הקופצנית על הפודיום באתונה לפני 20 שנה לא גלשה עם גל פרידמן בדרך אל הזהב. מי שהשיגו את המדליות, השקיעו והקריבו את חייהם הצעירים למענה אלה הם הספורטאים התותחים, המאמנים המשקיענים, הצוות המקצועי שאף אחד בדרך כלל לא סופר, וכמובן המשפחה התומכת. בלי אלה באמת אי אפשר.
ומה עושה המדינה עבור הספורט האולימפי במשך השנים חוץ מלקחת קרדיט כשיש מדליות ולהיעלם כשאין? הייתי שם, כשהייתי ספורטאית. בשנה אולימפית נפתחים לפתע תקציבים, תוך חוסר הבנה או חוסר רצון להבין שספורטאי הורג את עצמו למען המדליה במשך שנים מפרכות של קריירה. מדליה אולימפית לא עושים בשנה. גם לא בשנתיים.
אז כן, אני מתמלאת גאווה ענקית והתלהבות שיא כשאני צופה וגם מראיינת את המדליסטים האולימפיים שלנו שהביאו נחת למדינה בתקופה שהיא זקוקה לכל טיפה כזו. אבל תחושת ההזדהות הגדולה ביותר שלי היא דווקא עם ההפסדים הצורבים. מהם צמחתי כאדם, הם אלה שבנו אותי. היכולת לגרד את עצמך מהרצפה, ההחלטה להיעמד בכל פעם מחדש על הרגליים, לתחקר לאחור אבל תמיד להיות עם הפנים קדימה. ארגז כלים אדיר לחיים ולקריירה.
לכן, אבישג סמברג היקרה, מדליסטית אולימפית שלנו מטוקיו 2021, בכיתי איתך את כל הארבע שעות שסיפרת עליהן אחרי ההפסד בפריז. כשזכית אז, לקחו כולם את הקרדיט. עכשיו כשהפסדת, לא תראי אותם לצדך. מי שנמצאים עכשיו ויהיו שם כנראה לתמיד הם המשפחה היקרה שלך, המאמן המסור יחיעם שרעבי, שבניגוד לגנבי הקרדיט באמת גידל אותך, ויש עוד אחת שנמצאת שם עבורך. והיא חזקה מכולם. את בעצמך!
את אלופה מבחוץ, אבל גם מבפנים. ווינרית זה אופי. עוד תראי, יש הרבה מדליות מסוגים שונים שתוכלי לזכות בהן בחיים. לכי בדרכך, עם ארגז הכלים המושקע שיש בך, תמיד עם הפנים קדימה. חיבוק גדול.