בשנת 1975 פרסם ההיסטוריון והפילוסוף איוון איליץ' את ספרו "נקמת הרפואה" – NEMESIS OF MEDICINE. בספרו זה הסביר מדוע המחקר המדעי ברפואה, התלוי במענקי מחקר, עלול לגרום בסופו של דבר לאובדן האמון ברפואה וברופאים. וזה ההסבר: כדי לערוך מחקרים רפואיים זקוקים החוקרים למענקי מחקר גדולים. כדי לזכות במענקים הללו עליהם לפרסם, ורצוי כי תוצאות המחקרים שהם מפרסמים יהיו חיוביות. כי מי ירצה לתרום למחקר שהגיע למבוי סתום ולא גילה תרופה חדשה?
ולכן חוקרים, ובעיקר יחצנים של מכוני מחקר, נוטים לפרסם תוצאות ראשוניות למחקרים הנראים מבטיחים. כך מתפרסמות בתקשורת כמעט מדי שבוע כתבות על "תרופה חדשה לסרטן". מי שאינו מסתפק בכותרת בעיתון וטורח לקרוא את הפרסום המדעי כולו מוצא תכופות כי מדובר רק בשלב ראשוני של בחינת תרופה בעכברים – ושעדיין רב המרחק לריפוי סרטן מסוים בבני אדם.
סרטון אחד של חמאס חשף את מצבו האמיתי: זאת האסטרטגיה החדשה שלו
יכולנו כבר להכריע את חמאס - אם לא הטעות הפטאלית של גנץ ואיזנקוט
כל אדם יודע שסופו למות, אך הוא מקווה להאריך ימים בבריאות טובה. תקווה היא יסוד טבעי ובריא בנפשו של אדם. אבל בתקשורת "הבטיחו לו" תרופה, והוא כבר המיר את התקווה – בציפייה. מניח שזה מה שצפוי. וכשהוא או מי מהקרובים לו חולה, והרופאים אינם מצליחים לרפאו – הוא מתאכזב. מרגיש מרומה. הבטיחו לו תרופה לסרטן – ומסתבר שעדיין אין.
במקרים רבים החולה מתייאש, ושופך את התינוק עם המים. מתייאש מיכולתה של הרפואה לסייע לו, פונה לאובות וידעונים, מחפש מרפאים בקריסטלים חמים או בקמיעות ולחשים, ואינו מצליח להפיק מהרפואה גם את מה שהיא מסוגלת לתת. זוהי "נקמת הרפואה" על פי איוון איליץ'.
השבוע דיבר שר הביטחון יואב גלנט בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על עסקת החטופים ואמר: "לא יקרה כלום אם נצא מציר פילדלפי ל־60 יום. אנחנו בצומת דרכים. יש חלופה של עסקה שתביא הסדרה בצפון ובדרום, והשנייה היא אסקלציה למלחמה. אני ומערכת הביטחון תומכים בחלופה הראשונה, נדע לחיות עם המחיר".
אני זוכר מאות הבטחות דומות על "המחיר". הצהרות ראשי ממשלה ושרי ביטחון, רמטכ"לים וראשי שב"כ ומוסד. הבטחות חלולות, המחאות והתחייבויות בלי כיסוי שבאו להצדיק מהלכים, או מחדלים, של מדינת ישראל וזרועות הביטחון שלה. לפני הסכמי אוסלו ואחריהם, לפני ההתנתקות ואחריה, אחרי הנסיגה מלבנון, ואחרי מלחמת לבנון השנייה, ולפני ואחרי עסקות שחרור מחבלים תמורת חטופים. ובאמת: כבר אי אפשר לשמוע את השקרים הללו.
לפני הסכמי אוסלו הבטיחו לנו שלום, אך גם הבטיחו שאם יסתבר כי יאסר ערפאת אינו מתנער מהטרור תדע ישראל לטפל בו. לפני עקירת היהודים מגוש קטיף והרס היישובים בהתנתקות הגיע ראש הממשלה אריאל שרון לוועדת החוץ והביטחון. שאלתי אותו מה יהיה אם יום אחרי הגירוש ונסיגת צה"ל מהרצועה – יתחילו לירות עלינו משם. "גם לנו יש תותחים", אמר שרון.
כשנאם בכנסת לפני ההצבעה על חוק ההתנתקות (25 באוקטובר 2004) אמר שרון: "אומרים לי כי ההתנתקות תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ, ותגביר את מתקפת הטרור. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת... כוחנו עמנו להגן על הארץ הזאת ולפגוע אנושות באויב המבקש את נפשנו".
הירי מעזה החל ממש בימי הגירוש ונמשך מיד לאחריו, אבל התותחים של שרון ירו על דיונות ריקות. ובחמשת החודשים שנותרו לו עד ששקע בתרדמת - לא ניצל שרון אפילו פעם אחת את ההזדמנויות הרבות שהיו לו להוכיח לאויב שלא כדאי לו לפגוע בנו. ממשיכיו לא היו טובים ממנו.
לפני ההתנתקות קיים שר הביטחון שאול מופז דיון על מיגון יישובי העוטף והזהיר מפני "פעילויות והתבטאויות (בתחום המיגון ובכלל), העלולות לשדר ולהנחיל את התחושה שבעקבות ההינתקות יורע מצב הביטחון". מבקר המדינה פרסם דוח שבו קבע כי תוכנית ההתמגנות לא בוצעה. בשנת 2018 הגיש נציב קבילות החיילים האלוף (במיל') יצחק בריק את הדוח השנתי שלו למטכ"ל. אחר כך הציג את עיקר הממצאים לציבור.
הוא חשף כשלים ארגוניים חמורים, אי־הפקת לקחים, ובעצם - אי־מוכנות של הצבא למלחמה. בתגובה הסתערו עליו הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואלופי צה"ל. איזנקוט והמטכ"ל הפיצו דוח משלהם שבו חתם כל אלוף בפרק שלו שהצבא מוכן למלחמה ואף קפץ מדרגה. איזנקוט גם פרסם מנשר ובו הוא הודיע לכל כי "הצבא מוכן כפי שלא היה מוכן ב־20 השנים האחרונות".
השבוע התראיין מי שהיה דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, והכה על חטא על עשרות הפעמים שבהן הודיע לציבור כי צה"ל "ערוך לכל תרחיש". דובר צה"ל אמור לדווח עובדות, לא להיות הזרוע הזורה חול בעיני הציבור. אבל ממש כמו "נקמת הרפואה": הציבור משקיע בצה"ל עשרות מיליארדים מדי שנה. צה"ל חש צורך להצדיק את ההשקעה בביטחון (שיש להכפילה בקרוב), ומתחייב שהוא "ערוך ומוכן" וגם "יידע להשיב על כל תוקפנות". כגודל הציפיות כן גודל השבר וההתרסקות, כשמתגלה לציבור שההבטחות היו חלולות.
אבל לא רק בתחום המוכנות למלחמה לא היה כיסוי להתחייבויות הללו. בכל פעם שעלתה על השולחן עסקת שחרור מחבלים תמורת חטופים, ידעו ראשי מערכות הביטחון בדיונים בחדרים הסגורים להזהיר מפני הסכנות. אבל כשיצאו החוצה לציבור – תקעו בחצוצרות והבטיחו כי יידעו "להכיל" ו"להתמודד עם הסכנות" הטמונות בשחרור מחבלים.
כשגלנט הודיע השבוע שהוא תומך בעסקת החטופים, הוא הבטיח ש"לא יקרה כלום" אם ניסוג מציר פילדלפי ל־60 יום. עם זאת, הוא בכלל לא התייחס לשחרור אלפי המחבלים בעסקה. "נדע לחיות עם המחיר", אמר. בין האלפים שחמאס תובע את שחרורם יש גם עשרות ארכי־רוצחים, שיתפסו מיד את שורות הפיקוד שהתדלדלו לאחרונה, ויחליפו את אלו שצה"ל חיסל, ושילם לא פעם בדם טובי חיילינו.
בעסקת שליט שחרר נתניהו את יחיא סנוואר ועוד אלף רוצחים. ומה הבטיחו לנו אז כל "המומחים" לביטחון? ראש השב"כ יורם כהן אמר: "יש סיכוי שזה יעודד פיגועים וחטיפות, אבל אם יגיעו לעזה עוד 200 (מחבלים) לא יתהפך העולם". זהו, שב־7 באוקטובר הוא התהפך.
הרמטכ"ל דאז בני גנץ אמר: "לא מן הנמנע שנפגוש חלק מהמשוחררים בפעילות הצבאית בעתיד, אבל בהערכות המצב שלנו אנחנו חושבים ששחרור האסירים הוא בר־הכלה מבחינה ביטחונית". גם ראש המוסד תמיר פרדו תמך, ושר הביטחון אהוד ברק אמר: "לא נחלשנו בעקבות עסקת שליט... חמאס מבין היטב שלא כדאי להתנסות בחטיפות". אז זהו, שסנוואר (שנתניהו, ברק, גנץ, פרדו וכהן שחררו) – הבין אחרת.
ראשי האופוזיציה וראשי מערכות הביטחון שלנו קובלים על כך שגם מתוך הממשלה נמתחת ביקורת על צה"ל. ידוע כי במלחמות לא תמיד מנצחים. לפעמים מופתעים וסופגים מכות קשות. אבל כשמשחררים מחבלים חייבים לזכור כי רבים מאוד – אולי אלפים – יירצחו בידי המשוחררים.
זו לא תהיה הפתעה. כך היה לאחר כל עסקה. אסור לצה"ל או לשב"כ להבטיח שזה לא יקרה. אם ראשי צה"ל רוצים לשקם את אמון הציבור, הם חייבים לחדול מהבטחות סרק. להפסיק לשקר. אולי אין ברירה, אולי לדעתם מוכרחים לשחרר מחבלים תמורת חטופים. אבל למען השם, תגידו "אין ברירה", אל תגידו "יהיה בסדר".