ההמתנה הממושכת למתקפת איראן־חיזבאללה־החות'ים הפכה לאירוע המרכזי של החופש הגדול. כמה זמן כבר נמשכת ההמתנה הזאת בעצם? קשה לזכור. מה היה פה קודם? על מה הם רוצים להגיב בתכלס? האמת שכבר שכחתי על מה אמורה להיות התגובה, ואני גם לא סגורה על כך שהם עוד זוכרים.
לשכת רה"מ בלחץ אימים: התרגיל "המלוכלך" שבן גביר עשה לנתניהו | פרסום ראשון
כל עוד נמשכו המשחקים האולימפיים בפריז – לפחות היה עם מה להעביר את הזמן בכיף בהמתנה. טקס פתיחה חגיגי ואירוע נעילה נאה. באמצע עקבנו אחרי הביצועים הנהדרים של המשלחת הישראלית בענפים השונים וספרנו בגאווה מדליות. אבל לכי תעבירי את הזמן עם הילדים בהמתנה בקיץ (כשכל הקייטנות הסתיימו כבר מזמן). וכמה זמן אפשר לספוג את מתקפת הפרשנים באולפנים, שהיא סוג של ריכוך כנראה למתקפה עצמה? גם אי אפשר לזכור את זה כל הזמן.
אני כבר הדחקתי שאו־טו־טו מגיעה המתקפה. לתשומת לב חסן נסראללה ושות' – נראה לי שאפקט ההתבשלות נשחק כאן קמעה. זה גם מפחית את האמינות מול הילדים. הם כבר מטילים ספק שאו־טו־טו… וכדאי שלפחות לאויבים תישאר איזושהי אמינות בימינו. לעם היהודי יש סבלנות היסטורית. "אף על פי שיתמהמה, בכל זאת אחכה לו כל יום שיבוא", אנחנו שרים על הכיסופים למשיח. אז קטנה עלינו המתנה קיצית לטילים, אבל אמורים להיות לזה גבולות, לא?
עשרות ממשלות היו לישראל ובהן כיהנו שרים רבים. נדמה לי שכממשלה הזאת לא הייתה. בטוח שהשר איתמר בן גביר הוא תופעה ייחודית, כמוה לא הכרנו. בן גביר צריך לרשום פטנט על סיווג מיניסטריאלי חדש. הוא גם ממשלה וגם אופוזיציה. הוא מאתגר את הממשלה בכנסת, ואם משהו לא בא לו בטוב – חוקים ממשלתיים לא יעברו.
בן גביר הוא גם פרשן לביצועי הממשלה שבה הוא חבר. פעם זה "דרדל'ה", ופעם זה "בומבה". כדי שלא יישאר ספק: אם זה מספיק חזק – הוא שותף. אם לא – הוא מתנער. כך הוא נותן תחושה של מי שמצליח לשבת בו־זמנית גם בקבינט הביטחוני וגם בטריבונה. בהר הבית הוא סימולטנית גם נציג השלטון וגם מי שחותר תחת מדיניות הממשלה והסטטוס קוו הנוהג במקום. גם אחראי על המשטרה וגם מי שבהוקוס־פוקוס אחראי על התאיידותה מהשטח. בן גביר? זה נראה יותר שהוא ה־גביר בממשלה הזאת.
מתחילת המלחמה אני משתדלת ללמוד כל מה שניתן על החיילים שנפלו בקרב. כשמבשרים על נפילתו של חייל, אני מחפשת כל פרט עליו: מיהו? מאין בא? מה אהב לעשות? מה הספיק בחייו הקצרים? האם הייתה לו אהבה? מה סיפר על הלחימה? השבוע נפטר במפתיע רס"ל ג'ורדן קופר מסיירת נח"ל. ג'ורדן ז"ל מת מסיבוך אלרגיה. קראתי בצער שאמו, שבאה לבקרו, קנתה לו חלווה ולא ידעה שהיא מכילה רכיב שהוא אלרגי אליו. פורסם שדווקא שאלה את המוכר והוא הבטיח שזה בסדר. טרגדיה נוראית.
קופר בכלל לא היה חייב להתגייס. הוא הגיע לארץ ב־2018 כחייל בודד. הפך ללוחם כדי להגן על הארץ הזו ושירת כלוחם שלוש וחצי שנים. הוא שב לארה"ב בתום השירות וחזר לכאן אחרי 7 באוקטובר. שוב – כדי להילחם על הארץ הזו. 200 יום הוא עשה במילואים (בשני סבבים) ובעקבות המלחמה החליט להשתקע כאן.
ביום רביעי הובא למנוחות כשאלפים שלא הכירו אותו ליוו אותו בדרכו האחרונה. כך ביקשה משפחתו כשהבינה שלא כולה תצליח להגיע בשל ביטולי הטיסות לישראל. "אנחנו שבורים", אמרה בדמעות אמו, "אבל אנחנו לא לבד". בזמן שהובא ג'ורדן למנוחות, שוב השתוללו מאות חרדים מהפלג הקיצוני ליד בסיס בצפון. הם באו לנסות למנוע גיוס צעירים חרדים כמתחייב מהחוק. "מוכנים למות ולא להתגייס", זעקו. איזה פער בלתי נתפס בין ג'ורדן קופר, שעשה הכל כדי להגיע לכאן ולהתגייס ובאמת שיכול היה להישאר בארה"ב, לבין אלה שמסרבים להתגייס להגן על ארצם ועל משפחותיהם. אלה שגם למענם לחם ג'ורדן 200 יום.
אפשר להמשיך להתנפל בברוטליות על היועצת המשפטית לממשלה. על כך שהעזה השבוע להודיע על עצירת סבסוד מעונות לילדי אברכים שאבותיהם מסרבים להתגייס. זה גם נשמע אכזרי: למה לפגוע בפעוטות? מה, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? אז זה פשוט: אדם שלא נותן למדינה – לא זכאי לקבל ממנה סבסוד שנתי קבוע שלא מקבל סטודנט שעושה מילואים עם ילד.