בשולי הכותרות שעוסקות במלחמה ובמתיחות הביטחונית, הסתתרה לה כותרת דרמטית לא פחות. הממשלה – למרות עמדתה המתנגדת של היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב מיארה – החליטה שהליך מינוי נציב שירות המדינה יתקיים ללא ועדת איתור, ועל פי בחירה אישית של ראש הממשלה.
התרופה של לוין: הסיבה העצובה לשובה של הרפורמה המשפטית
החלטה זו מצטרפת למכתב דרמטי לא פחות שכתבה היועמ"שית לראש הממשלה לפני מספר ימים, שכותרתו: "שיבוש תהליכי העבודה בעבודת הממשלה". במכתבה היא התריעה על כך שהחלטות ממשלה מתקבלות ללא כל עבודת מטה, ובהסתמך על חוות דעת משפטיות של מי שאינו מוסמך לכך. לדברי בהרב מיארה, מזכיר הממשלה יוסי פוקס פעל באופן חמור בכך ש"נתן חוות דעת משפטית בעלת השלכות כבדות משקל בתחום הביטחוני, תוך חריגה מסמכות".
לא חלפו ימים אחדים, והמשנה ליועצת המשפטית לממשלה ד"ר גיל לימון שיגר עוד שני מכתבים חריפים המתריעים על כך שהממשלה מפירה את החוק. האחד עסק במינוי לא תקין ובהיעדר סמכות של ד"ר אודליה מינס למ"מ יו"ר הרשות השנייה, עקב אי־עמידתה בתנאי הסף שנקבעו בחוק לתפקיד.
השני עסק בעמדה שהפיץ מזכיר הממשלה פוקס בנושא הוצאת צווי גיוס לחרדים בעקבות פסיקת בג"ץ. פוקס כתב למשנה ליועמ"שית כי על הייעוץ המשפטי להימנע מלהתערב בגיוס חרדים, וטען כי בג"ץ לא קבע שעל הממשלה להתחיל לגייסם מיד. בתגובה, ד"ר לימון כתב לו כי הוא אינו מוסמך לחבר חוות דעת משפטיות, וכי הוא פועל לאפשר לממשלה לפעול בניגוד לדין.
כזכור לכולם, בינואר 2023 התייצב שר המשפטים יריב לוין והכריז בקול גדול על "הרפורמה המשפטית" שבכוונתו לקדם. הארץ רעשה וגעשה, ומיליוני אזרחים יצאו לרחובות. טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל גנזו את חלומות הרפורמה של לוין, ופסק דינו של בג"ץ, אשר ביטל את התיקון לחוק יסוד "הממשלה" בעניין עילת הסבירות, היווה הכרזה פומבית, לכאורה, על מותה של הרפורמה.
אולם מחילופי המכתבים האחרונים בין הייעוץ המשפטי לראש הממשלה ומזכיר הממשלה נראה כי הרפורמה המשפטית נמשכת במלוא המרץ. הפעם בלי הצהרות פומפוזיות ובומבסטיות והצעות חוק קיצוניות, אלא בשורה של החלטות ממשלה ש"מצפצפות" על הייעוץ המשפטי לממשלה. נראה שבנימין נתניהו וחלק משריו לא סופרים את היועמ"שית, ואולי מכינים את הקרקע להדחתה.
הדגם הבריטי
התנהלות הממשלה סותרת מסורת ארוכת שנים בדבר מעמד הייעוץ המשפטי לממשלה. החל מראשית ימיה של מדינת ישראל – בעקבות סדרה ארוכה של מאבקים בין יועצים משפטיים לבין עובדי הציבור והדרג הפוליטי – התגבשה המוסכמה שלפיה יועציה המשפטיים של הרשות המבצעת, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה, אינם רק "יועצים" לממשלה אלא גם "מפקחים" על חוקיות פעולותיה.
אין חולק על כך כי הדגם של הייעוץ המשפטי ברשות המבצעת בישראל הוא מודל ייחודי שקשה למצוא בעולם המערבי. התפתחות מעמדו של מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה – כלומר מתן הסמכות המשפטית העליונה ברשות המבצעת לפקיד שאינו נבחר ציבור – לא הייתה מתוכננת. הכוונה המקורית הייתה לאמץ את הדגם הבריטי, שלפיו שר המשפטים הוא בעל הסמכויות של התובע הכללי. כלומר לתת לנבחר הציבור, שר המשפטים, לעמוד בראש התביעה הכללית ולהעניק עצות משפטיות לממשלה.
בפועל, שר המשפטים הראשון פנחס רוזן מינה כמנכ"ל משרדו וכיועמ"ש הראשון את עו"ד יעקב שמשון שפירא, משפטן מוערך באותה תקופה. שפירא סבר כי סמכויות התובע הכללי צריכות להינתן בידיו של גורם מקצועי בלתי תלוי ומשוחרר מלחצים פוליטיים, ולכן ביקש לנכס לעצמו סמכויות אלו. דרישתו של שפירא נענתה בחיוב על ידי רוזן, וכך למעשה הפך המנכ"ל הראשון ליועמ"ש – שהוגדר כ"ראש התביעה הכללית ויו"ר המועצה המשפטית".
מאז ימיו של שפירא ועד ימיה של בהרב מיארה - המאבקים בין הייעוץ המשפטי לבין הדרג הפוליטי לא פסקו לרגע, אולם נראה שבחודשים האחרונים הלהבות מתגברות והיחסים בין הדרגים המשפטיים והפוליטיים קרובים לפיצוץ.