לפני ימים כתבתי על מפגש עם תושב המרכז שהגיע לזרעית על גבול הצפון וראה את העבודות לבניית חומת המגן שנבנית בצד הישראלי של הגבול. כששאל לפשר העבודות, השיב לו הקבלן שזו הגנה מפני ירי מלבנון. האורח מהמרכז השיב לקבלן :״בכוכב שממנו אני מגיע החלש מקיף עצמו בחומות מפני החזק״.
ישראל מגבירה בימים האחרונים את קצב הלחימה בעזה בשכונת חמד בחאן יונס, בפאתי דיר אל באלח ושכונת תל סולטן ברפיח. צה״ל ישלים את הפעילות בעזה. יחסל עוד כמה עשרות מחבלים, יביא עוד כמה שבויים שימסרו עצמם ללא קרב, יחשוף עוד כמה מנהרות ויפוצץ אותן. את כל זה צה״ל עושה ביעילות כבר כמעט שנה.
טילים עפו באוויר: התקיפה החריגה של צה״ל בעומק לבנון | תיעוד חריג
המהלך שעשוי להכריע את גורל העסקה: "עכשיו זה בידיים של חמאס"
בינתיים בצפון מתנהלת שגרת לחימה. למען האמת, זה נראה כמו קרב מהלומות יומי: ישראל פוגעת במחסני תחמושת, במפקדות, בפעילים של חיזבאללה. בתגובה משוגרים מלבנון כטב"מים ורקטות. אתמול (שני) זה שוב נגמר בכאב, כשלוחם צה״ל רנ״ג מחמוד עמרייה נהרג מפגיעת כטב"ם במתקן הצה״לי. קצין נוסף נפצע קשה.
לפני זמן טען ראש הממשלה כי צה״ל דישדש בלחימה בעזה. זה היה עוד אחד מהניסיונות של הדרג המדיני להחליש את הדרג הצבאי ברמה הציבורית. אגב, זה לא היה הניסיון הראשון וגם לא אחרון. הדרג המדיני, כך נראה, עסוק בלא מעט דברים שלא ממש נוגעים בניהול אקטיבי ומקצועי של המלחמה.
צריך לומר את האמת, מדינת ישראל לא מנהלת כאן את המהלכים - היא נגררת. האמירות של הדרג המדיני על הצבא הן ניסיונות לעסוק בפרוצדורה ולא במהות, כפי שאמר בנושא אחר בעבר ח״הכ לשעבר איתן כבל.
מלחמת ״חרבות ברזל״ נכפתה על ישראל בשבעה באוקטובר. אחרי קרבות בלימה קשים שניהל צה״ל, יצאנו להתקפה. ממשלת ישראל קבעה מטרות למלחמה: פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמא, החזרת החטופים. יפה מאוד. אבל זהו, כאן נעצר הדרג המדיני. מכאן התחילה ישראל להיגרר, בלי דרך, בלי מטרה. הממשלה הייתה צריכה ללכת יד ביד עם הצבא, השב״כ והמוסד, וגם עם הממסד הכלכלי, ראשי התעשייה וראשי הרשויות המקומיות.
מלחמה מנהלים לא רק על ידי הפעלת לחץ צבאי, אלא על ידי הובלת כל היכולות הצבאיות והאזרחיות ותיעולן למוקד אחד. את האסטרטגיה מפרקים לטקטיקה: פירוק משימות, קביעת לוח זמנים, ניהול מצבים ותגובות. בכל יממה מבצעים בקרה ועדכונים לצורך שיפור וחידוד.
מדינת ישראל הייתה צריכה לבצע זאת בכל המערכים המדינתיים: מול המערך האזרחי, בכלכלה, במערכת החינוך (שעוד שבועיים מתחילים שנת לימודים חדשה) וכמובן במו״מ להחזרת החטופים.
השבוע הגענו למצב הנמוך באי ההובלה של ישראל, מצאנו את ישראל שוב נגררת אחרי כולם מארצות הברית הידידה הגדולה, דרך המתווכות, וכלה בחמאס. כאשר שני הזאבים, איראן וחיזבאללה, יושבים ביציע ומחכים להזדמנות לתקוף. כרגע הם מורתעים, לא בגלל ישראל אלא בגלל הקואליציה שבנתה ארצות הברית.
מצרים וקטאר מנסות לג׳נגל כל פעם מחדש את הדרישות-ספינים של הדרג המדיני הישראלי. כל פעם עולה משהו חדש. פעם בידוק במסדרון, אחרי זה רשימת וטו על שמות המחבלים המשוחררים, עכשיו חומת פילדלפי. ישראל צריכה להבין שכך אי אפשר להתנהל. שלמשא ומתן מגיעים חדים, ממוקדים. לא מדברים בלי סוף, אלא מניחים את הדרישות על השולחן. שלוש-ארבע דרישות עיקריות: שחרור החטופים, חופש פעולה בעזה, קווי פירוז וניתוק בגבול המצרי ובגבול מול ישראל. זהו, קצר וקולע.
לצד הדברים, יש לקבוע לוח זמנים והנחיות לצבא. כיצד להגביר לחץ אפקטיבי, כולל על הזאבים שיושבים ומשקפים. הזאבים הם בעצם המחוללים של המצב.
ראינו כיצד הכוח שארצות הברית ריכזה כאן באזור הביא את איראן וחיזבאללה לחשב מסלול מחדש. ואגב - שוב, לא בפעם הראשונה מאז השבעה באוקטובר. לכל זה קוראים אסטרטגיה. לצערנו, בהעדר זאת - ישראל תמשיך להיגרר. גם חומות הגנה בצפון או בדרום לא יעצרו או יצילו את המצב. לאן הולכים ועד מתי? ספק אם למישהו יש את התשובה.