חרדים מהפלג הירושלמי חסמו בשבוע שעבר את כביש 65 בצפון במחאה על גיוס חרדים. מטרת המפגינים הייתה להגיע למחו"ה אלון אחרי ההפגנות בתל השומר ובירושלים ולמנוע מהחרדים הבודדים שהגיעו ללשכת הגיוס להיכנס אליה.
החרדים הם כשישית מאזרחי המדינה, ובעוד כ־20 שנה הם יהוו כשליש מתושבי המדינה. בעתיד הם עשויים להיות הרוב, רוב תושבי המדינה שאינו משרת בהגנת המדינה, חסר ידע בלימודי ליבה, שחלקו אינו משלם מסים אבל מקבל שירותים נלווים של מדינה מודרנית. כל זה לא הפריע לרבים מהם להתבטא בתקופת המלחמה במילים כמו "לא אכפת לנו מהמדינה שלכם" ו"נמות ולא נתגייס", וההנהגה שלהם שותקת, והממשלה שלנו שותקת. הגיע הזמן להסדיר זאת אחת ולתמיד.
אולי רצוי ליצור אוטונומיה לאותו פלג ירושלמי שאחראי על ההפגנות. שיגנו הם על עצמם, שידאגו לעצמם לאספקת מים, לחשמל ולשירותים עירוניים נוספים על חשבונם. או לחלופין, שיקנו אותם בתשלום מלא ממדינת ישראל. לא ניתן להמשיך במצב כזה. כפי שחרדים קיצוניים בארצות הברית ובאירופה חיים בקהילה, עובדים לפרנסתם ומשלמים מסים - כך ראוי שמי שלא משלם, לא מקבל. או, במחילה, שיארזו את מיטלטליהם ויחפשו מקום אחר.
יש די והותר מחלוקות בעם. אנחנו אומה מפולגת, שסועה ופצועה. פצעי 7 באוקטובר לא יעלו ארוכה לעולם, ולכן איני מוצא כל סיבה לגרום למחלוקות נוספות ולפילוג נוסף לגבי האופן שבו יש לזכור את אותו אסון לאומי שפגע וממשיך לפגוע בנו בצורה אנושה.
הגברת מירי רגב קיבלה על עצמה תפקיד נוסף לתפקידה כשרת התחבורה. היא מונתה לתפקיד שרת הטקסים ומתוקף תפקידה זה החליטה שהדרך הנאותה לזכור את 7 באוקטובר היא לערוך טקס. כמובן שהחלטה זו גררה בעקבותיה פילוג נוסף, ואינני רוצה להיכנס לפרטיו כדי לא להעמיק אותו יותר, אבל אני מתריע - בואו נהיה צנועים. מדובר באסון הגדול ביותר שקרה לעם ישראל מאז השואה. בואו נימנע מטקסים, מעצרות ומנאומים מוקלטים ומבוימים.
בואו נכריז על יום זיכרון. יום אבל לאומי. וכמו בימי זיכרון ואבל אחרים נוריד דגלים לחצי התורן, נשדר שירים ישראליים שכולנו מורגלים בשמיעתם בימים מעין אלה, תוכניות הטלוויזיה יכולות גם הן להלום את אווירת היום, נזכור ביחד את הנרצחים ואת הגיבורים שלנו איש־איש בדרכו, וכל אחד ייקח ללבו את שייקח. והלוואי ויבוא שלום על ישראל.