משהו: בני אדם הם הבעיה הגדולה ביותר של האנושות. (בתודה לליעם)
בארץ אהבתנו
אין עוד מדינה בעולם שבה כל אלה ששונאים אחד את השני אוהבים כל כך אחד את השני.
מי היורש?
צפיתי בסדרה דרום קוריאנית שבה “גנגנאם" הוא שם של שכונה ולא של שיר. זו סדרה שבה, בין היתר, מתוארים מאבקי כוח בין הבנים על שליטה בחברת ענק. לסדרה אין שום קשר, ולו עקיף, ליהדות, אבל מישהו שם פתאום אומר בקוריאנית: “יש פתגם יהודי: לאנשים עשירים אין בנים. לאנשים עשירים יש יורשים".
מכתב ותשובה
לפני שבוע פרסמתי כאן קטע שכותרתו: “הייעוץ המשפטי פסל את המדליות של הישראלים". קורא כתב לי מכתב:
“ביביוסתך המתועבת, מעבירה אותך על דעתך. הדאחקה על היועמ"שית משקפת את נבלתכם, ביביסטים בזויים". אני מעריך מכתבים מקוראים, זה לא סתם טוקבק בעיניי, ומשתדל לענות.
עניתי לו: "תודה לך על התגובה, ועל כך שהבעת את דעתך. דבריך מעוררים מחשבה. ברור לך ולי שהביקורת על היועצת המשפטית ועל מערכות המשפט היא תמיד ביקורת נחוצה, וכי הצבת סימני שאלה, גם בדרך של דאחקות, היא חיונית".
“המחשבה שמכתבך עורר בי היא האפשרות הסבירה שיהיה יום בו שבו המערכת המשפטית לא תייצג את עמדותיך ואת עולמך, ואז, ייתכן בהחלט שאם תהיה יועצת משפטית שאתה תגדיר ביביסטית, או מערכת משפטית שאתה תקרא לה ביביסטית, הרי למרות שמדובר בקדושת היועמ"ש וקדושת השופטים, גם אתה תרגיש צורך לבקר את ההחלטות שלהם, או להציב סימן שאלה על דרכם, גם דרך דאחקה או שתיים על חשבונם. העיקר רק שאלו יהיו דאחקות מוצלחות".
יותר גרוע מיום כיפור?
רבים אומרים: בהרבה מובנים הפתעת השבת הרצחנית הייתה יותר גרועה מהפתעת מלחמת יום כיפור. הרצח של האזרחים והתינוקות, הסאדיזם. לא היו כמותם.
עם זאת, במובן חשוב אחד ההפתעה של יום כיפור הייתה גרועה יותר: ביום כיפור הפתיעו אותנו צבאות, ממצרים ומסוריה, עם טנקים, חיל אוויר. הצבאות האלה היו יכולים להתקדם ולכבוש את המדינה.
לעומת זאת, באותה שבת רצחנית, שלעולם לא תישכח בתולדות עם ישראל, לא הייתה בשום רגע סכנה שהטרוריסטים שטופי תאוות הדם יוכלו לכבוש באמת אפילו רגב אדמה אחד.
יש כל כך הרבה איומים סביבנו, עד שמחדלים והפתעות נוספים עלולים לחזור, והם עוד יגיעו ויהיו חלק מההיסטוריה שלנו. הרוע חי ונושם סביבנו.
אם לא יהיה שינוי עמוק אצל השונאים שלנו, ואם הם לא יהפכו לאוהבים, ואם לא תהיה הבנה אצלנו, ואם לא תהיה אחדות אמת אצלנו וציונות אמת אצלנו, הסכנה תימשך.
אולי הסכנה תימשך עוד 50 שנה קדימה. אולי עוד מאה. מה שעלינו לדאוג לו עכשיו הוא שלא נעמוד עוד פעם לעולם בפני השאלה איזה מחדל היה גרוע יותר.
50 שנה ל"שיפודים"
כן. תנו לי את התענוג לחזור שוב על הכותרת: 50 שנה ל"שיפודים". בדרך קוסמית נדירה יום שישי שבו מופיע המדור הזה הפעם, נופל בדיוק נמרץ באותו תאריך באוגוסט שבו הופיע המדור הראשון: 23 באוגוסט.
המדור הראשון הופיע ביום שישי 23 באוגוסט 1974. היום, יום שישי 23 באוגוסט 2024 מופיע שוב המדור, ממשיך כך 50 שנה. זהו המדור המופיע במשך התקופה הממושכת ביותר בעיתונות הישראלית. הרשו לי ליהנות לרגע מהרגע, אבל רק לרגע, כי בשבוע הבא יופיע מדור שיפודים נוסף, ואין לי זמן או צורך או חשק לנוח. כל מה שכתבתי באותו מדור ראשון יכול הייתי לכתוב היום.
כמה עובדות יבשות: המדור הראשון נקרא “חמוצים". או אז הגיעה טענה ממערכת היומון “על המשמר" (ששבק חיים מאז) שיש להם מדור בשם הזה, והם גם זיהו שיש במדור החדש ב"מעריב" מה שהם הגדירו “מגמה אקטיביסטית", וזה לא מתאים להם (היה במדור הזה מעין קטע קומיקס סאטירי על מוסכמות החשיבה של השמאל, כפי שאומר אותן אחד ממנהיגי השמאל הנערצים של אז: אורי אבנרי).
עורך המוסף, נחמן בן עמי, הציע שם חדש: “שיפודים". עד היום אני מודה ל"על המשמר". השם “שיפודים" טוב הרבה יותר, אנשים שואלים אותי לפעמים במשך 50 השנה האחרונות: “את מי אתה משפד השבוע?".
עוד עובדה יבשה: הייתה הפסקה בהופעת “שיפודים" ב"מעריב". לא באשמתי. בשנת 2005, בתקופת ההתנתקות, הפסיק עורך "מעריב" דאז, אמנון דנקנר, את עבודתי ב"מעריב". אבל “שיפודים", ובכלל עבודתי כעיתונאי, לא נפסקו אפילו ליום אחד, כי מיד עברתי לעבוד ב"הצופה - מקור ראשון", ו"שיפודים" הופיע כסדרו. אחר ארבע שנים בערך חזרתי לעבוד ב"מעריב", ו"שיפודים" חזר למקומו כאן (היו עוד הפסקות קטנות בגלל משברים בבעלות על "מעריב").
מספיק עם עובדות יבשות ביום חג זה (לי). אלה הם חיי ב־50 השנה האחרונות: המוח עובד כל הזמן באופן חצוי, חלקו מטפל בבעיות היומיום ובתחומי העבודה האחרים שלי, וחציו סורק כל הזמן את המציאות ומנסח ממנה קטעים ל"שיפודים".
המדורים הראשונים הופיעו כאשר העיתון הודפס באותיות עופרת, עכשיו הדפוס מתבצע בטכניקות אחרות, וכיום גם יש קוראי עיתונות רבים שקוראים את העיתון בכלל מעל מסך ולא בנייר. מה שאני כותב נותר באותן אותיות, שמרכיבות משפטים, שמרכיבים קטעים, שמרכיבים את אותם “שיפודים". כל שבוע.
טוב די, די. אני מרגיש כמו נער שמתרגש מכל שטות ורץ לפרסם את זה לעולם, כאילו שזה דבר גדול. מה כבר קרה? 50 שנה ל"שיפודים". יאללה, חזרה לעבודה.
פינת השלולית
מתי התפרסמה פינת השלולית הראשונה? זה התחיל כארבע שנים אחרי הופעת “שיפודים". מנעוריי קראתי את המגזין הסאטירי האמריקאי “מֶאד" (ששבק חיים מאז), שבו פרסמו לפעמים גם עמוד קומיקס על הנסיכה והצפרדע. יום אחד פרסמתי שורה כזו: “נסיכות היזהרו מצפרדעים (המועצה למניעת תאונות בביצות)".
אחר כך הייתי במסיבה, ובחושך, בחום אוגוסט של לילה לח בתל אביב שמעתי מישהי אומרת בייאוש: “צריך לנשק אלף צפרדעים כדי למצוא נסיך אחד".
ואחר כך ואחר כך ואחר כך. כיניתי את הפינה “פינת השלולית". מאז פכפכו האהבות, כאבי הלב וצלצולי החתונות בשלוליות. לפחות עשר חתונות שאני יודע עליהן התרחשו בזכות הפינה. נמשיך.