אז מה למדנו בגן היום, ילדים מתוקים שלנו? שיש המון מילים מיותרות שעשינו בהן שימוש לא נחוץ, וזה הזמן להכחיד אותן. כמו "הצבא הכי מוסרי בעולם", "ישראל אימפריה", "לנו זה לא יקרה", "ניצחון מוחלט", "מפעל ההתיישבות באיו"ש", "בעזרת השם ננצח", "הם רוצים להשמידנו", "זרוענו הארוכה" ו"רפורמה משפטית".
המילה המאוסה והמעושה ביותר היא "אחדות", ובשילוב עם אחותה הקטנה והמתעתעת "יחד", הן מכסות על התהום הכרויה בין חלקי העם. ויש גם המון מילים שצריך לחדש אותן ובעיקר לחזק את משמעותן בשיח הפנים־ישראלי, כמו "כיבוש", "מוסר", "בוחן מציאות", "צדק", "דמוקרטיה", "אמת", ובעיקר "שפיות".
כל אותן מילים שהן אוי־אוי־אוי בשפת הזחיחות הימנית שאימצה מוטיבים יידישיסתיים, אולי כחלק מהחזרת עטרת העיירה המזרח־אירופית לתפארתה המפוקפקת. וכל הג'אז הזה מתוזמר באדיבות הלשון המזלגית והמתהפכת של בנימין נתניהו. מאחר שזה זמן רב אין בתקשורת איש שעוסק באישיותו של ראש הממשלה, אנחנו כאן כדי למלא את החסר.
אז לידיעת אזרחי ישראל: אם תעיפו מבט חקרן על הנידון ברמה של CASE STADY, תבחינו מיד שמדובר בפוחלץ מכני שמתפקד על מניירות מתוכנתות בהתאם ללחצים סביבו. שותפיו וחבריו שנכנסים ללשכתו לא פונים ללבו או למוחו, אלא היישר לצווארו, ולא לצורכי חיבוק.
עבור המתנחלים וקנאי בית המקדש הוא חמורו של משיח. עבור החרדים הוא קופת צדקה ללא הצדקה וללא תחתית. העסקנות והפקידות הבכירה המסתופפות תחת שולחנו מלקטות פירורים, ונתניהו הוא האיש שקובע את גודל הפירור. ירצה, תקבל ג'וב עם נהג. ירצה, תקבל ג'וב בלי נהג. לא ירצה, אתה לא קיים. העיקר עבור מלקטי הפירורים הוא להישאר במרוץ לחלחולת, ומה לא ברור כאן?
אם זה נשמע מטורף ונראה מטורף – אז האיש כנראה מטורף. ואז מה? בימין חושבים שמדובר בסוג של ניהול מתוחכם לטובת המשך השליטה בממשלה ובשטחים הכבושים. בשמאל נרמלו את הטירוף, מפני שאין דרך דמוקרטית להתמודד עם שיגעון חוץ מכתונת משוגעים. אז בשמאל (אוקיי, אוקיי – מרכז־ימין) בונים על כתונת פסים סטייל גהה ועל המרוץ בין משפט הבוחר, משפט ההיסטוריה ובית המשפט.
בינתיים ספקולציות: אם ניתן היה להצמיד לראשו של נתניהו את קרקפת החיישנים שעוקבת אחרי הפעילות המוחית, יכול להיות שהשקר אצלו הוא תגובה אינסטינקטיבית בלתי נשלטת ומכחישת מציאות. ביבי חמוד שלנו, כמה זה שתיים ועוד שתיים? חמש. או אולי מדובר בכלל בסוג של קצר מולד בחיווט המוחי שמונע ממנו לומר אמת.
אוקיי, אוקיי, כל הפעלול הכמו־נוירולוגי הזה הוא קשקוש מקושקש. האמת היא שנתניהו נגוע בכזב־וירוס קטלני שהפך למגיפה, וחצי עם נדבק בה. הטיפול בנפגעים הוא רק באמצעות חבטה לפרצוף של מידע רלוונטי ואמיתי. יבינו – יופי, לא יבינו, יישארו חבולים בלי להבין מה נפל עליהם. ובאמת, אף אחד בעולם לא מאמין לנתניהו למעט הבייס. וכאמור, אצלם הכחשת המציאות מחייבת טיפול בפתולוגיית המונים באמצעות מכת הלם. המון חללי מלחמה, המון רעבים ברחובות ואנחנו בדרך אליך.
שוב השקר הזה
לידיעת התקשורת: בכל פעם שנתניהו נתפס בשקר כלשהו, מתחוללת אינטראקציה גחכנית ומתנשאת בין העיתונאי שחשף את הבלוף ובין ציבור הליברלים־דמוקרטים. אהה! תפסנו אותך! כל העולם רואה לך! אמנון אברמוביץ' חשף שביבי גינה פומבית (!) את עליית הפירומן ומטורלליו להר הבית, חבית ניטרוגליצרין שמאיימת להתפוצץ וכבר קיימה בעבר. הגינוי של נתניהו היה פעייה חלושה של שה לעולה. המעשה הטבעי הוא להעיף אותו מהממשלה, הלא כן? בהמשך חשף אברמוביץ' שאומנם נתניהו גינה בפומבי, אבל בחשאי אישר לאיתמר בן גביר לעלות לאל־אקצא בואכה בית המקדש, ועוד בכתב (!) - בן גביר לא פראייר. אם יהיה בלגן, יהיה לו את מי להאשים.
בחזרה לאברמוביץ', שתפס את ביבי בשקר. וואו! התחושה של הליברל־דמוקרט אחרי החשיפה הנוראית הייתה וואללה! תפסנו אותו! זה היה רגע של אינטראקציה ממכרת־מנחמת בין אברמוביץ' והציבור. ואחריו? כלום. כמו במיליון אירועים דומים. וביבי שלנו? עיבה את שכבת האיפור על פרצופו ושיגר שקר נוסף שישכיח את השקר הקודם.
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא, אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם (על איוב) וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים בכפר ג'ית וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ שמתנחלים הציתו מכוניות ומבנים בכפר והשליכו בקבוקי תבערה לכל עבר. ואחד התושבים נורה ומת, ושלושה נוספים נפצעו מיידוי אבנים. היו שם חיילים שלא נקפו אצבע ומשטרה שלא טרחה להגיע. רגע! אחד מפורעי הטרור המתנחלי נעצר. עוד רגע והוא שוחרר. נתניהו (פעיית השה) בישיבת הממשלה הגיב: "אני רואה את המעשה בחומרה". בן גביר האשים את הרמטכ"ל באירועי ג'ית: "לא נותן גב לחיילים לירות בכל מחבל שזורק אבנים". נפתחה חקירה. נסגרה עוד תקווה זעירה למשפט צדק.
תמנון מאולף זרועות
לידיעת ההיסטוריונים: שנים התעלמה המדינה מבצלם, בהמשך היא איבדה צלם, ומכאן ואילך התגלגלנו לגרמניה של ימי רפובליקת ויימאר העליזים. מבחינה אקדמית, הסחרור לתהום של עם ומדינה וחלקו של נתניהו הוא עניין משעמם.
בעתיד תהיינה גרסאות פופולריות שיסכמו את דברי ימי הממשלה, ואני מעריך שפסק הדין יהיה קטלני למדי. הנחת העבודה היא שכותבי תולדות העתים יעסקו גם בזוטי זוטות שיאירו את האפלה השוררת אי־שם ביקום הפרטי של נתניהו. כמו הטריוויה של בני גנץ, שיצא בשבתו בממשלה ללא החלטת ממשלה (שהייתה מונעת את נסיעתו) כיוון שהעולם פשוט ניתק מגע עם נתניהו.
עניינים דחופים שהיו על סדר יומה של הממשלה ושל המדינה נדחו עקב החלטת נתניהו – אם אני לא נוסע, אף אחד לא נוסע. גנץ צפצף, ונתניהו הכניס את האירוע הטראומטי לכספת אי־שם באפלת נשמתו. נתניהו בזבז עשרות מיליונים על גיחות חו"ל נהנתניות עם רעייתי ופמליית מלחכים, ובמקביל שוגרה לגנץ מלשכת ראש הממשלה דרישת תשלום בסך 70 אלף שקל בגין מסע בן ארבעה ימים, שכלל כ־15 פגישות עבודה עם נציגי ממשל בכירים בארה"ב ובריטניה.
על סמך הממצאים האלה ניתן להוסיף למחקר על התמנון בן אלף הזרועות וכפתורי היניקה עוד שלושה אפיונים: נבזות, קטנוניות ונקמנות. אה… ומה עם חמדנות וחזירות קיצונית? וכך הלאה והלאה.
אחרי חשיבה סדורה, אין מנוס מלהגיע למסקנה שנתניהו – בגין עיוות אישי מפלצתי ופתולוגי – מכוון להרס המדינה שבזה לו (תומכיו נחשבים בעיניו לשוטים מתכלים וחד־פעמיים). או בגרסתו: לפניי המדינה שרודפת אותי ואחריי המבול. ואם המדינה הזו דוחפת אותי לקוראלס המסתמן ואני הולך להאג, אז כולם ילכו להאג.