מטורף לחשוב על זה, אבל ממש עוד רגע תמלא שנה לשבת ההיא. שנה מאז חדרו לישראל אופנועים ומכוניות טויוטה לבנות, נהוגות בידי מפלצות, חלקן מסוממות, שטבחו בנו, אנסו, חטפו ובזזו. בעוד חודש וחצי ימלאו טקסי זיכרון את הארץ. לוחות השידורים ישובצו בסרטים ובסדרות לזכר אותה שבת שאחריה ישראל לא חזרה להיות מה שהייתה.
גם טקס לאומי לציון שנה צפוי כמובן, ואצלנו, כמו תמיד, הכל אישי. השרה מירי רגב חטפה השבוע (כמה לא מפתיע) על שמונתה לפקד על הטקס הממלכתי לציון אסון 7 באוקטובר. עוד לפני שהספיקה לעשות משהו, קפצו מהכיסא מחרימים, בראשם כמובן יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, והודיעו שלא יתייצבו לטקס, שכזכור מבקש לציין אבל כבד על היום הקשה ביותר בתולדות המדינה.
ראש השב"כ נכנס בבן גביר: "שפיכות דמים שתשנה את המדינה ללא היכר"
"פועלים מעזה ועד איראן": למה התכוון מפקד חיל האוויר?
לו הייתה שרה מהשמאל מופקדת על האירוע, אותו לפיד (שטען לאחרונה כי האופוזיציה סובלת מתת־ייצוג מחפיר בתקשורת וגרם לכותבת שורות אלה, ולא רק, לפרוץ בצחוק היסטרי) היה ממהר לחבק אותה, רצוי לעיני מצלמות. הכל כדי לקרב את הבייס ולהרחיב אותו, ויאללה שרגב תהיה שוב שק החבטות. אוי הצביעות. עד מתי.
לעומת לפיד, הזעם של משפחות חטופים, נרצחים ומפונים שהודיעו כי לא יכירו בטקס, מובן. לקיחת הבעלות על הטקס מצד מי שבמשמרת שלהם קרה האסון, צורמת להם. אך לקבור את הראש בחול ולא לעשות דבר, צורם גם כן. בעיה. מה עושים? יהיה טוב, למשל, אם בממשלה יפנימו שהחיים לא מסתכמים במצלמות. מעבר להשקעת תקציבים אדירים בטקסים (ד"ש לחגיגות יום הולדת 90 לשמעון פרס בעלות של מיליונים שמומנו מהכיס שלנו), יש צורך בהתאמות.
למשל, שהמדינה תשקיע כספים בסיורים בעוטף עזה. שכל אזרח במדינה וכל תייר שמגיע אליה יוכלו להתרשם מהזוועה: שכונת הבנים בכפר עזה, הבית של פסי בקיבוץ בארי, המקום שבו עמדה תחנת המשטרה בשדרות. שיידע גם כל תיכוניסט מה קרה לעם שלנו ב־7 באוקטובר. יכיר מקרוב את האכזריות של אויבינו, את גבורת האזרחים, השוטרים והחיילים. וגם בצבא, במקום לקיים את טקסי הסיום על משטח האספלט האפור של בה"ד 1 או בסיסים אחרים, עדיף יהיה אם הם ישונעו לאזור העוטף. אולי כך יקבלו מי שיכולים למנוע את המחדל הבא תזכורת חשובה: אסון כזה – לא יכול לעולם לחזור.
אחרי עידן נתניהו
בשנות ה־80, רגע לפני שנחת בסערה בארץ לפריימריז של הליכוד בדרך להנהיג את המפלגה, שייט לו בנימין נתניהו במכונית דיפלומטית ברחובות מנהטן. הוא היה אז שגריר ישראל באו"ם. לא היה אחד באמריקה שלא הכיר אז את ביבי. אנגלית מצוחצחת, לוק של מיליון דולר ויכולת לפרק בקלות נציגים פלסטינים באולפני הטלוויזיה. בשתי הקדנציות האחרונות הפך התפקיד הנחשק בניו יורק עיר מקלט למתנגדי נתניהו בליכוד: מי שהובס על ידיו בבחירות הפנימיות (דני דנון), או מי שבחר להתאוורר כשהבין שנתניהו כאן כדי להישאר (גלעד ארדן).
והנה השבוע בראיון ליגאל רביד במהדורה המרכזית ב־i24NEWS (שבו אני גאה להגיש את מהדורת הבוקר, בואו!) סיפק השגריר היוצא, ארדן, כותרת מפוצצת: "רואה את עצמי מוביל את הליכוד אחרי עידן נתניהו". הופה, הופה, חתיכת אומץ. ארדן הרי יודע שכל מי שקרא תיגר ולו ברמז על הנהגתו של נתניהו שילם (ומשלם) מחיר (פוליטי) כבד: ח"כ יולי אדלשטיין, שנפרד מתפקיד שר אחרי שהתמודד מול נתניהו בפריימריז על הליכוד; השר ניר ברקת, שיכול היה להיות עכשיו בתפקיד בכיר הרבה יותר אבל שאף להיות מספר אחת "אחרי עידן נתניהו"; וראש המוסד לשעבר יוסי כהן, שמיהר לפתוח את הקמפיין לראשות הממשלה ונאלץ, לפחות כלפי חוץ, לספסל עצמו.
אפשר להגיד הרבה על נתניהו, אבל אין עוד מנהיג בישראל שהצליח להיבחר כל כך הרבה פעמים ולהחזיק בשלטון כל כך הרבה שנים. את כל זה עושה ראש הממשלה לנגד עיניהם המתוסכלות של יריביו הפוליטיים, וכמי שמנהיג את הימין, תוך שהוא חוטף ללא הרף ממוקדי הכוח במדינה, אלו שנשלטים על ידי השמאל. ובבקשה אל תקפצו ותגידו: "אבל גם נפתלי בנט היה ראש ממשלת ימין", כי הוא לא. כשהיה מימין לנתניהו, כינו אותו הומופוב, וכשהיה שר החינוך, התריעו חמורות מפני הדתה. קוראים לזה נרמול מתוך פוזיציה.
נתניהו לא גידל תחתיו יורש. כל מי שהעז להרים ראש ולהתמודד מולו, נאלץ להרכינו בחזרה. והנה מגיע גלעד ארדן, שועל ליכוד ותיק, שמכיר בחשיבות הבייס, ולכן אולי סיפק כותרת נוספת, באומרו שצריך למחוק את בניין האו"ם. הימין מתמוגג מאמירות כאלה. האו"ם, שלא סובל אותנו, הוא אויב. ארדן, בחוכמתו, מיקם את עצמו בצד הנכון.
עכשיו נותר לראות לאן האומץ שגילה יוביל את ארדן. דבר אחד בטוח: אדלשטיין וברקת יכולים להסדיר נשימה. ארדן שם את עצמו על המוקד במקומם.
נבחרת החלומות
אין מי שזה לא קרה לו. הרגע הזה שאתה פוגש מכר ותיק אחרי עשרות שנים שלא התראיתם. ולמרות הזמן שחלף, השיחה קולחת. בסיס החוויות הרגשי עמוק כל כך, שאתה מרגיש כאילו רק אתמול ראית אותו.
השבוע זה קרה לי. פגשתי את חברי נבחרת ישראל בירי אולימפי, זו שהייתי חברה בה לפני 20 שנה. התכנסנו במטווח במעברות לרגל מסיבת הפתעה לאחד מחברי הנבחרת. אלתרנו ציוד ירי ישן שכבר לא מתאים למידותינו, ובהובלת מאמן־העל שלנו, גיא סטריק, התחרינו זה בזה כמו שהיינו עושים אז במטווח האולימפי בהרצליה, וגם מול כל העולם בתחרויות תחת הדגל הלאומי.
קשה לי להסביר במילים את מידת ההתרגשות בלפגוש אחרי כל כך הרבה שנים את החברים המיוחדים האלה שלי. אנשים שהיו במשך שנים משפחתי השנייה. חלקתי איתם חדר, ולעתים גם מברשת שיער, הם היו איתי ברגעי המדליות, וגם ברגעי מפלה, והיום אני מבינה איזו השפעה אדירה הייתה להם על חיי, על עיצוב אישיותי ובעיקר על נפשי.
אני מאחלת לכם את האנשים האלה בחייו. אלו שלא ראיתם שנים ארוכות וכשתפגשו בהם תרגישו ממש כמו פעם. חברות לחיים, נבחרת לחיים, משפחה. יחי הספורט האולימפי, תחי הנוסטלגיה. ותודה כמובן למאמני היקר גיא, שלימד אותנו ש"הכל בראש".