שני תסריטים גורליים מונחים כעת על שולחנה של הממשלה, עסקת שחרור או המשך המלחמה. כל אחד מהם קשה ממשנהו. בקווים כלליים, כך ייראה התסריט הראשון: ישראל תקבל את הצעת המתווכים ותנצור את האש למען הצלת החטופים. המלחמה תסתיים, וצה"ל ייסוג מעזה. החטופים ישוחררו בשלושה שלבים, כפי שמנוסח בעסקה. מיד לאחר השלב השלישי, יוחל בשיקומה של הרצועה. כך לפי ההצעה שהניחו המתווכים, ונדונה לעייפה בחודשים האחרונים.
אחר כך יחלו להקים סדר חדש ברצועה. היום שאחרי חמאס. מדינות ערב וארצות הברית יירתמו לסייע. במשותף עם ישראל, ימצאו את המבנה הפוליטי הראוי ביותר שיבטיח את שיקום הרצועה מצד אחד, ואת ביטחון ישראל מצד שני. חמאס לא תהיה חלק מן השלטון החדש. אבל סינוואר, כמו סינוואר, יתעקש להותיר בידיו עצמאות כלשהי וכוח צבאי.
לאחר שדרש לפטר את ראש השב"כ וסורב: בן גביר נטש את הקבינט
ראש השב"כ נכנס בבן גביר: "שפיכות דמים שתשנה את המדינה ללא היכר"
הרי כמה אלפים מלוחמיו יישארו לצידו. הסיכוי שיהיה ילד טוב, או שחמאס תתפרק מן הנשק מרצונה, שואף לאפס. סביבו יסתופפו האסירים המשוחררים, שכל אחד מהם הוא מפקד פוטנציאלי. ישראל, מצידה, לא תאפשר את קיומה של חמאס כגוף חמוש – ותצא שוב למבצעים צבאיים קצרי מועד, אולי אף למלחמה ארוכה.
זה החשש המרכזי של מתנגדי העסקה, ואי אפשר לבטל אותו במחי יחד. ואכן, כל הסימנים מעידים, כי זה איננו המתווה שאליו שואפת הממשלה הנוכחית. היא נוטה להעדיף את התסריט השני, אף שהוא טומן סכנה מוחשית לחיי החטופים.
לפי התסריט הזה, המלחמה תימשך ללא עסקה. מעטים מן החטופים יזכו להיות מחולצים במבצעים מיוחדים, אבל רובם יילך לעולמו אט אט. מי מאש צה"ל, מי מהידרדרות רפואית, או מנחת זרועם הרצחנית של שוביהם. הלחץ לשחררם אולי אף יפחת ככל שחולף הזמן. בתום תקופה הנראית לעין – שנה או שנתיים – חמאס ואיתה כל הפלגים החמושים בעזה יושמדו. ישראל, כך מקווים, תהיה פנויה לעצב את עזה כפי שהיא רוצה, ללא התנגדות מבפנים.
מי שמצייר כך את העתיד הקרוב, רואה בחטופים קרבן הכרחי שיש להעלות למען השגת יציבות. אבל המציאות יותר מורכבת. ביום שאחרי חמאס, אמנם ייעלמו החמאסניקים, אבל שניים אחרים לא ייעלמו איתם: אוכלוסיית הרצועה – ויצר הנקמה.
הטור המלא יפורסם מחר ב"מעריב".