זו, בקליפת אגוז, תמצית הסיפור הבלתי ייאמן שיגולל פה. בפברואר 2023 העבירה כנסת ישראל, בתמיכה רחבה ונדירה של 94 ח"כים, חוק חשוב למלחמה בטרור. החוק הזה מאפשר לשלול את תושבותם או אזרחותם של מחבלים המתגוררים בישראל - ישנם בסך הכל יותר מ־800 כאלה - ולגרש אותם לשטחי הרשות הפלסטינית. שנה וחצי עברה מאז חוקק החוק, ועד כה לא גורש מכאן אפילו מחבל אחד.
למה? תחזיקו חזק, כי לא תאמינו לתשובה. כדי ששר הפנים יוכל ליישם את החוק, הוא צריך לקבל את רשימת המחבלים שניתן לפעול נגדם. הרשימה הזו נמצאת בידי משרד הביטחון, בידי שירות הביטחון הכללי ובידי אמ"ן, ואלה לא מעבירים אותה אליו. בחסות המחדל הזה, ממשיכים המוני טרוריסטים לחיות כאן איתנו, ליהנות ממנעמיה של מדינת ישראל, מזכויות סוציאליות, מתשלומי ביטוח לאומי ומכל טובה של ארץ זבת חלב ודבש.
זהו עוד פרק בסאגה ארוכת שנים ובלתי נתפסת שבה הכנסת עושה כל שביכולתה כדי להרתיע מחבלים ישראלים, כדי לפגוע בהם וכדי לשלול את זכויותיהם, והיא מוצאת מולה דרג מקצועי – פעם צה"ל, פעם משרד הביטחון, פעם לשכת היועץ המשפטי לממשלה – שעושה הכל כדי לסכל את רצונה.
זורקים אחריות, כרגיל
ההצבעה על "החוק לביטול אזרחותו או תושבותו של פעיל טרור שמקבל תגמול עבור ביצוע מעשה הטרור" הייתה רגע נדיר של אחדות בכנסת. בתוך המציאות המקוטבת שבה אנחנו חיים, הוכיחו נבחרי הציבור שהם מסוגלים להניח לרגע אחד בצד את האיבה ואת המחלוקות - ולשתף פעולה לטובת יוזמת חקיקה חשובה. רוב ציוני רחב - שכלל את כל סיעות הבית, למעט המפלגות הערביות שהתנגדו ומפלגת העבודה שבחרה שלא להשתתף בהצבעה – תמך בחוק החדש. ראש הממשלה בנימין נתניהו חגג בציוץ בטוויטר. אופיר כץ, מיוזמי המהלך, דיבר על "שחר של עידן חדש". זאב אלקין, אז מהמחנה הממלכתי, עוד אחד מהדוחפים לחוק, הבטיח ש"הצעד הזה יעשה צדק". עודד פורר, איש ישראל ביתנו, הפליג בחשיבות ההצבעה. מאיר כהן מיש עתיד התרגש מההסכמה הרחבה. ובפועל? כלום.
למה? כי החוק הזה חל על מחבלים שמקבלים משכורת מהרשות הפלסטינית. וכדי ששר הפנים יוכל לשלול להם את התושבות/האזרחות או לגרש אותם מכאן, הוא צריך לקבל לידיו את הרשימה של כל מי שאבו מאזן משלם לו מדי חודש את שכרו עבור תרומתו לרצח יהודים. הרשימה הזו נמצאת במשרדו של שר הביטחון גלנט. הרשימה נמצאת בידיו של שירות הביטחון הכללי. הרשימה הזו נמצאת בידי אמ"ן. במשך שנה וחצי אף אחד מהגורמים הללו לא מוכן להואיל בטובו ולהעביר את הרשימה לשר הפנים משה ארבל.
ארבע ישיבות, שלוש מהן חסויות, קיימה ועדת הכנסת בסוגיה ההזויה הזו. שוב ושוב דרשו חברי הכנסת הסברים מנציגי הגופים כולם. שוב ושוב הם יצאו מתוסכלים. נציגי השב"כ מסבירים שהם לא יכולים להעביר חומר שלא הם עצמם אספו, ומכוונים אל נציגי אמ"ן. נציגי צה"ל, למרות זימונים ששולחת להם ועדת הכנסת, לא טורחים להגיע לוועדה כדי להסביר לנבחרי הציבור מה לעזאזל קורה פה.
כבר לפני חצי שנה שיגר ח"כ אופיר כץ מכתב אל היועצת המשפטית לכנסת, בעקבות דיון חסוי שקיימה ועדת הכנסת שבראשה הוא יושב, בנושא החוק. "אף שהשתתפותם של נציגי צה"ל הייתה הכרחית לדיון, ולפיכך הם הוזמנו מבעוד מועד על ידי מזכירות הוועדה, הם עשו דין לעצמם ונעדרו ממנה. הם נעדרו גם מהישיבות הקודמות, אף שהודגשה בפניהם חשיבות השתתפותם", כתב.
מה שלא עשתה מערכת הביטחון עשה ח"כ עמית הלוי מהליכוד, שלקח את יישום החוק הזה כפרויקט אישי. פעם אחת הוא אף הטריח את העוזר שלו לביתה של העוזרת של נציבת שירות בתי הסוהר, כדי לקבל את הדיסק הראשוני עם הרשימה הבסיסית של המחבלים שהורשעו בטרור, שמות שהשב"ס לא העביר עד אז - ומסר אותה בעצמו למשרד הפנים.
בפעמים אחרות, מעבר לדיוני ועדת הכנסת, שיגר הלוי מכתבים לשר גלנט ולשר ארבל בניסיון להניע את המהלך. עכשיו הוא החליט שככה אי אפשר להמשיך. באמצעות עו"ד דוד פטר, שבעצמו עוקב כבר שנים אחרי התגלגלות החקיקה בנושא הזה, הוא שלח השבוע לשר הביטחון ולרמטכ"ל הרצי הלוי מכתב אחרון לפני הגשת עתירה נגדם לבג"ץ. "וכי נדרש צו שיפוטי כדי שזרועות הרשות המבצעת יקיימו את החוק... וכדי ליישם חוק שנאבק בטרור?", תהה.
לפני שנספר את הסיפור בהרחבה, נקדים ונאמר שאף אחד מהצדדים לא סיפק תשובה מניחה את הדעת לשאלות העולות מהסיפור הזה. בצה"ל מסבירים שהעבירו את הרשימה לשר הביטחון. שר הביטחון זורק את האחריות לעבר השב"כ. בשב"כ מסבירים שצה"ל הוא הכתובת.
התרגיל של דרעי
בואו נפתח לרגע סוגריים ונלך אחורה כדי להראות כיצד במשך קרוב ל־20 שנה מסכלת שורה של "גורמי מקצוע" את מאמצי הכנסת לשלול את תושבותם, אזרחותם או זכויותיהם הסוציאליות של מחבלים שגרים איתנו כאן. בשנת 2006 החליט שר הפנים רוני בראון לשלול את תושבותם של ארבעה אנשי חמאס תושבי מזרח ירושלים. אחד מהם כיהן אז כשר בממשלה הפלסטינית מטעם ארגון הטרור. שלושה אחרים נבחרו לפרלמנט מטעם רשימה המזוהה איתו.
הארבעה עתרו לבג"ץ, ההליך נסחב שנים ארוכות, וב־2017, ברוב של שישה מול שלושה, החליט בית המשפט לבטל את ההחלטה של שר הפנים, בטענה שזו ניתנה בחוסר סמכות, אף שהחוק הסמיך במפורש את השר לשלול מעמד על פי שיקול דעתו. בית המשפט השהה את ביטול ההחלטה כדי לאפשר לכנסת לתקן את החוק. במערכת הפוליטית הרימו את הכפפה וניסחו חוק חדש, כזה שיתאים לפסיקת בג"ץ ויסמיך את שר הפנים, באופן הכי ברור שיש, לשלול תושבות.
שתי סוגיות במחלוקת עלו בדיוני ועדת הפנים שהכינה את החוק. הראשונה נבעה מהתעקשות היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ליטול לידיו את סמכות שר הפנים ולקבוע שרישיון הישיבה של המחבל בארץ יבוטל רק "בהסכמתו בכתב של היועץ המשפטי לממשלה". הח"כים שקידמו את החוק, נעמדו בתגובה על רגליהם האחוריות. אם החוק קובע ששר הפנים רשאי לשלול תושבות, טענו, אין שום סיבה שנעביר את זכות ההכרעה אל היועץ.
אבל הייתה עוד נקודת מחלוקת, קשה לא פחות. החוק לא מאפשר לבטל לחלוטין את המעמד של תושב ישראל, אם אין לו אפשרות לרכוש מעמד במקום אחר. רוצה לומר, אין אפשרות להשאיר אדם תלוי באוויר, גם אם הוא מחבל, בלי מקום בעולם שבו יוכל לשבת. מאידך, מכיוון שהמדינה יכולה להעניק סוגים שונים של מעמד, הבהירו חברי הכנסת - בניגוד לעמדת משרד המשפטים - שחשוב להם מאוד שגם אם המדינה תיאלץ להשאיר כאן מחבלים שאין להם מקום אחר בעולם ללכת אליו, לא יוענקו להם קצבאות ביטוח לאומי. שאם אין ברירה אלא להשאיר אותם פה, שיהיו אזרחים סוג ב'.
"מוצע לציין, ברחל בתך הקטנה", נכתב בדברי ההסבר שהוגשו לוועדת הפנים, "כי סמכותו של שר הפנים משתרעת גם לעניין שלילת רישיון לישיבת קבע, ובכלל זה ההטבות הנלוות לו (תקבולי ביטוח לאומי, קצבאות וכו')...". שישהה כאן כמו ששוהה כאן תייר, הציעו כמה מהמחוקקים, העיקר שלא ייהנה מזכויות סוציאליות. החוק חוקק, שר הפנים הוסמך לשלול תושבות, כמו שדרשו הח"כים, בלי לשאול את היועץ המשפטי לממשלה ובלי להשאיר למחבלים דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ושאר קצבאות.
תשעה חודשים אחרי שעבר החוק, גילו חברי הכנסת שהמדינה השתמשה בו כדי לבטל את המעמד בישראל לעשרה מחבלים תושבי מזרח ירושלים, אלא שבניגוד לדרישה הברורה של חברי הכנסת - כל העשרה יזכו למיטב הזכויות הסוציאליות. כך החליט היועץ המשפטי לממשלה, הסביר להם בישיבת ועדת הכנסת נציג משרד המשפטים - "ההליך צריך להיות מידתי". חברי הכנסת, ובראשם יו"ר ועדת הכנסת דאז יואב קיש, תלשו שערות, רגע לפני שהתגלה ששר הפנים אריה דרעי והיועץ מנדלבליט עשו להם תרגיל.
דרעי, זמן קצר אחרי שנקבע שליועץ לא תהיה שום אמירה בהחלטה על שלילת תושבות של מחבלים, החליט לספק בכל זאת את רצונו של היועץ ולהעניק לו את זכות הווטו שביקש. הוא שלח אל מנדלבליט שמות של כמה מחבלים, וביקש מהיועץ אישור – שכאמור כלל לא נדרש - לשלול את תושבותם. היועץ, ששמח על ההזדמנות להפוך לאחראי על קבלת ההחלטות, הטיל על המשנה שלו דינה זילבר לגבש אמות מידה, שלפיהן רק מחבל שיעמוד בהן - ניתן יהיה לפעול נגדו.
מה שהתחיל כחוק ששמר את כל סמכויות ההחלטה בידיו של השר, שלא חייב אותו להתייעץ עם היועץ, ושאפשר לו להשאיר את המחבל, אחרי שלילת תושבותו, בלי דמי אבטלה, בלי הבטחת הכנסה ובלי קצבאות אחרות, הפך מהר מאוד לחוק שקשה ליישם, כשאת המגבלות, הסייגים והכללים קובעת זילבר. המסמך שהיא חיברה שם לו למטרה להקשות ככל האפשר על שלילת תושבות למחבלים, מחד, ולנסות להעביר את כובד המשקל של קבלת ההחלטה משר הפנים אל היועץ המשפטי לממשלה, מאידך.
זה מתחיל בהחלטת משרד המשפטים, שלפיה - עם כל הכבוד לרצונם של המחוקקים, הזכויות הסוציאליות ימשיכו להישמר עבור המחבלים גם אחרי שתישלל תושבותם. זה ממשיך באותה רשימת אמות מידה, שזכרה לא בא בחוק, ושלשכת היועץ השחילה בדלת האחורית. כך, לדוגמה, נקבע במסמך אמות המידה שבטרם יישלל מעמדו של המחבל בישראל, יש לשקול את "מידת החומרה" של מעשיו, האם היה לו "עבר פלילי רלוונטי", האם הוא משתייך לארגון טרור, כמה גדול היה הנזק שהוא גרם, כמה הוא עשה שימוש במעמד הקבע שלו בישראל, עד כמה גבוה מעמדו בארגון, ועד כמה ייתכן שהוא צעיר ועשה מה שעשה מתוך "קלות דעת וחוסר בשלות". אם לתמצת את כל זה, הכנסת חוקקה חוק, בא היועץ המשפטי לממשלה, זרק לפח את החוק שלה, וחוקק בפועל חוק אחר שבמסגרתו הוא קובע מה לעשות.
צה"ל דופק נפקדות
בעקבות הסאגה הזו, החליטה שורה של ח"כים לקחת את הנושא לידיים ולחוקק חוק ברור יותר, שיהיה בר־ביצוע. הרציונל של החוק החדש היה פשוט. אם עד עכשיו הגישה הייתה שאין לגרש מישראל את מי שאין לו מעמד במדינה אחרת ובכך להותיר אותו חסר מעמד, הרי שמעתה נתייחס אל כל מי שמקבל משכורת חודשית מהרשות הפלסטינית עבור הפיגוע שביצע כאל מי שניתק את זיקתו למדינת ישראל, קיבל על עצמו זיקה לרשות הפלסטינית וקנה בה מעמד.
הרשות, חשוב להדגיש, גם מבטיחה משרה במשרדיה לכל מחבל משוחרר. כפועל יוצא מכך, מחבל שיורשע בביצוע טרור, ישב במאסר וקיבל תגמול מהרשות הפלסטינית, תישלל אזרחותו או תושבותו וניתן יהיה לגרש אותו לעזה או לשטחי יהודה ושומרון. למעלה מ־800 מחבלים שהחוק הזה חל עליהם נמצאים איתנו כאן. לאלה מהם שעדיין יושבים בכלא ניתן רק לקחת את התושבות או האזרחות הישראלית. את אלה שכבר שוחררו אפשר גם לגרש.
כדי ששר הפנים יוכל ליישם את החוק החדש, נדרשו גורמי הביטחון להעביר לו את רשימת המורשעים בביצוע טרור, ולצדה את רשימת אלה המקבלים שכר מהרשות הפלסטינית. כמה שבועות לאחר חקיקת החוק, כשכלום לא קרה, פנה יו"ר ועדת הכנסת אופיר כץ אל שר הביטחון גלנט. "יישום ההחלטה תלוי בקבלת מידע מודיעיני על מחבלים אשר מקבלים כספים מהרש"פ והעברתו לשר הפנים", כתב לו. "הובא לידיעתי כי למרות שקיימים כרגע מחבלים העונים על התנאים הנדרשים לשלילה ולגירוש, ולמרות שחלפו כבר חודשיים מהעברת הצעת החוק, עדיין לא נעשה שום צעד ליישום החוק מצד הגופים הרלוונטיים".
גלנט לא ענה למכתב. כעבור חודשיים נוספים התכנסה ועדת הכנסת כדי לבדוק למה במערכת הביטחון לא מסייעים ליישם את החוק. "...לפני יותר מארבעה חודשים העברנו את החוק לשלילת אזרחות וגירוש מחבלים ומאז לא ראינו מחבל אחד שגורש או שאזרחותו נשללה", פתח היו"ר כץ. "נראה כאילו חברי הכנסת מחוקקים פה כדי להכניס דברים לספר החוקים בלי שהם יקרו בפועל. זו לא הכוונה שלנו. כשאנחנו מחוקקים משהו אנחנו מצפים מגורמי הביטחון, מהממשלה, מכל מי שקשור, ליישם אותו... פניתי לשרים הרלוונטיים, ולצערי לא קיבלתי מענה בעל פה או בכתב... לא ייתכן שיש אנשי מקצוע שלא מיישמים את החוקים שאנחנו חוקקנו". "ב־15 בפברואר חוקקנו את החוק", אמר ח"כ עמית הלוי, "ב־16 בפברואר היה צריך לשלול את האזרחות לכולם, ולגרש את מי שאפשר".
נציגת רשות האוכלוסין במשרד הפנים עדכנה את הוועדה במכשולים הניצבים בדרך. "בעקבות החוק שעבר, שר הפנים שלח מכתב פנייה למספר משרדים רלוונטיים, שבלעדיהם לא נוכל לקיים את החובה שמוטלת עלינו בחוק לגבי ביטול האזרחות... אנחנו זקוקים לשיתוף פעולה של מספר משרדים. הוא שלח את הפנייה לשר הביטחון... אנחנו מוכנים ליישם את החוק, אבל עדיין לא קיבלנו את המקרים. פנינו לשר הביטחון, לשר לביטחון הפנים ולראש שירות הביטחון הכללי... זה לא מאפשר שום פעילות עד לקבלת מידע לגבי קבלת הכספים".
משגם הישיבה הזו לא הצליחה להזיז דבר, פנה שוב ח"כ כץ אל גלנט. "מעל ארבעה חודשים לאחר אישורו (של החוק – ק"ל), חברי הוועדה ואני הצטערנו מאוד לגלות שמאז ועד היום ההסדר לא יושם, ולא רק שלא נשללה אף אזרחות ממחבל המקבל כספים, אלא שאף לא נעשו הפעולות המינימליות הנדרשות... גופי הביטחון שבאחריותך לא פעלו לאיסוף המידע הרלוונטי ליישומו של החוק, ובכך הוא נמנע... אבקשך לקבוע את המשימה של איסוף המידע על ידי גופי הביטחון כמשימה בעלת חשיבות גבוהה ובסדר עדיפות ראשון".
גם למכתב הזה לא ענה גלנט. לפני חודשיים פנה ח"כ הלוי לשר הפנים ארבל בנושא, עם העתק לשר גלנט. לצד מילים טובות על מאמצי השר לקדם את יישום החוק, ביקש ממנו הלוי שיפעיל מצדו לחץ על משרד הביטחון ועל צה"ל, כדי שאלה יספקו את רשימת המורשעים בטרור שמקבלים משכורת מהרש"פ. ארבל לא היה צריך את המכתב הזה כדי לפעול. עוד קודם לכן פנה אל השר גלנט, כשהוא מסביר לו שהוא יודע שהמידע מצוי במשרד הביטחון, במטה ללוחמה כלכלית בטרור הפועל במשרד. "אבקש לקבל את כלל המידע המצוי בידי גופי משרד הביטחון בנושא... על מנת שהליכי שקילת שלילת האזרחות והתושבות יוכלו להתקיים כסדרם, בהתאם למצוות המחוקק", כתב. גם למכתבו של ארבל לא השיב גלנט.
ארבע ישיבות מעקב מיוחדות כונסו בשנה האחרונה בוועדת הכנסת, בניסיון לאלץ את המערכת להעביר את החומרים אל שר הפנים ולאפשר את יישום החוק. שלוש מהן היו חסויות. נציגי משרד הפנים הסבירו בישיבות הללו שהם לא יכולים ליישם את החוק בלי לקבל את רשימת המחבלים. השב"כ טען שמכיוון שאת הרשימה סיפק אגף המודיעין של צה"ל, רק הם יכולים להחליט מתי ולמי להעביר אותה. וצה"ל? צה"ל ונציגיו כאמור בחרו שלא להגיע לאף אחת מהישיבות של ועדת הכנסת שאליהן הוזמנו. השבוע הסבירו שביקשו וקיבלו ממשרד הביטחון שחרור מחובת הופעה בוועדה. מדובר ב"סרבנות שקטה", כתב ח"כ הלוי לרמטכ"ל ולשר הביטחון. "יישום החקיקה, בסוגיה רגישה של מאבק בטרור, מסוכל בידי גורמים עלומים בשעת מלחמה".
המכתב ששלח עו"ד פטר בשמו של ח"כ הלוי שופך אור על ההתנהלות המטרידה של גופי הביטחון ועל הברדק שבמסגרתו הם מתנהלים: "בישיבת ועדת חוץ וביטחון, שהתקיימה ב־2 בינואר 2024 בנושא נכסי חמאס, ציין עו"ד גל כהן, יועמ"ש המטה ללוחמה בטרור, כי המידע על מקבלי תגמולי הרש"פ קיים במערכת הביטחון, וכי מדובר במידע מסודר על בסיס שמי, שיאפשר את יישום החקיקה. בעקבות גילוי זה, נעשו שוב פניות דרך רמ"ט שר הפנים לצה"ל ולשב"כ, אך אלו, שוב, לא נענו. בישיבה האחרונה של הוועדה, בתאריך 5 בפברואר 2024, ציינה נציגת השב"כ בדיון כי על פי דיני מאגרי מידע, כל השותפים רשאים לעיין ולהשתמש במידע שהגיע מגוף ביטחוני. אלא שמוסר המידע הוא צה"ל, אז נציגת השב"כ הפנתה את העניין לצה"ל, וזאת היות שלדבריה העברת המידע לגורם 'חיצוני' מחייבת אישור מפורש של הגוף שסיפק את המידע מלכתחילה".
הכיוון – בג"ץ
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, ההתנהלות המביכה הזו של מערכת הביטחון, אוטוטו שנה לטבח 7 באוקטובר, שנה וחצי אחרי חקיקת החוק בתמיכה ענקית של 94 ח"כים - תתגלגל לבג"ץ. וכפי שדייק ח"כ הלוי במכתבו אל שר הביטחון ואל הרמטכ"ל: "צו המורה בשעת מלחמה ליישם חוק אשר נועד להיאבק בטרור, יהיה צו מביך במיוחד".
לשכת שר הביטחון יואב גלנט בתגובה: "בהתאם לחוק, העברת מידע על אזרחים ישראלים שהורשעו במעשי טרור נמצאת בסמכות השב"כ".
דוברות השב"כ בתגובה: "השב"כ אינו מתייחס לנאמר בדיונים סגורים. בצד האמור יובהר כי המידע הנדרש לשם הפעלת סמכותו של שר הפנים נאסף ומנוהל על ידי רשויות אחרות, ובהתאם גם הבאתו בפני השר צריכה להיעשות על ידן".
דובר צה"ל בתגובה: "צה"ל מסר את הנתונים שברשותו כפי שנדרש, לגורמים הרלוונטיים. נדגיש כי היעדרות צה"ל מהדיונים תואמה ואושרה מראש בצירים המקובלים. הבקשה לשחרור מהדיונים המדוברים הגיעה מאחר שצה"ל אינו צד בקבלת ההחלטות באשר לשלילת אזרחויות".