בזה אחר זה קרסו לנגד עינינו בחודשי המלחמה ההבטחות שנולדו בראשיתה. למשל הטענה הנלהבת כי לחץ צבאי יביא לשחרור חטופים. או ההכרזה כי אפשר לממש את מטרות המלחמה גם יחד – להביא את החטופים הביתה ולהרוס את חמאס והפלגים האחרים. התברר לנו בדרך הקשה כי אין זה פשוט לשחרר את החטופים ובאותו זמן להילחם. המלחמה הורגת כל מי שנמצא שם. גם אותם.
מבין שש גופות החטופים שהובאו לישראל השבוע, חמישה לפחות נהרגו במהלך תקיפה ישראלית. אולי נרצחו בידי שוביהם, אולי נפגעו מן הטילים, בכל מקרה - הלחימה זירזה את מותם של חיים פרי, אלכס דנציג ועמירם קופר, שלושתם מקיבוץ ניר עוז, ושל נדב פופלוול ויגב בוכשטב, חברי קיבוץ נירים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה חטופים נהרגים בנסיבות אלה.
הסכים חלקית: הבקשה של ביידן מנתניהו שלא נענתה באופן מלא
"לא טוב בניהול משברים": נקודת התורפה של פוטין נחשפה?
כך קרה לשלושה שברחו בשג'אעייה ונורו למוות בטעות בחודש דצמבר בידי לוחמי צה"ל: יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה. גם יוסי שרעבי, כפי שהודה צה"ל, נהרג בטעות בזמן תקיפה. וייתכן כי גם החיילים ניק בייזר, רון שרמן והאזרח אליה טולדנו, שנהרגו בנובמבר במנהרה שהותקפה. כל מי שבקיא או מעורב בנושא החטופים יודע כי הסיכוי שהמקרים הללו אינם היחידים גבוה.
ההנחה השנייה הייתה כי חמאס משקרים כדי להפעיל לחץ על ישראל, ועל כן אין לראות בפרסומיהם דברי אמת. אפילו הומצא לכך ביטוי חדש – טרור פסיכולוגי. ברור שהם מבקשים להשיג דבר מה באמצעות הפרסומים הללו, אבל פעמים רבות אפשר למצוא בדבריהם מידע חיוני עבור כל ישראלי. חמאס הודיעו, בשלוש הודעות נפרדות בין מרץ למאי, כי חמשת החטופים שהוחזרו השבוע נהרגו בתקיפת צה"ל. הם גם הזהירו כי חיי החטופים כולם בסכנה. עשרה וחצי חודשים אחרי אותה שבת, ברור כי החטופים הולכים ונכחדים בשבי. השמדת חמאס סותרת את השבתם.
להרביץ למשפחות החטופים
עתה באים רבים וטוענים כי אין להפסיק את המלחמה למען עסקת חילופים. יש כאלה שבשם העיקרון הזה אף הולכים ומרביצים לבני משפחות החטופים ותומכי העסקה, שמא דעתם תתקבל ותמיט אסון על כולנו. לפי ההנחה הזאת, אם נבלום את הסוסים עכשיו, חמאס תשתקם ותמשיך במעשי הטבח בעתיד. העסקה המוצעת אכן קשה לעיכול. קשים גם יהיו המראות של אסירים ביטחוניים שייצאו לחופשי, והמחשבה כי יחיא סנואר לא ישלם בחייו. לפחות לא כעת.
שני תסריטים גורליים מונחים כעת על שולחנה של הממשלה. עסקת שחרור או המשך המלחמה. כל אחד מהם קשה ממשנהו. בקווים כלליים, כך ייראה התסריט הראשון: ישראל תקבל את הצעת המתווכים ותנצור את האש למען הצלת החטופים. המלחמה תסתיים, וצה"ל ייסוג מעזה. החטופים ישוחררו בשלושה שלבים, כפי שמנוסח בעסקה. מיד לאחר השלב השלישי, יוחל בשיקומה של הרצועה. כך לפי ההצעה שהניחו המתווכים, ונדונה לעייפה בחודשים האחרונים.
אחר כך יחלו להקים סדר חדש ברצועה. היום שאחרי חמאס. מדינות ערב וארצות הברית יירתמו לסייע. במשותף עם ישראל, ימצאו את המבנה הפוליטי הראוי ביותר שיבטיח את שיקום הרצועה מצד אחד, ואת ביטחון ישראל מצד שני. חמאס לא תהיה חלק מן השלטון החדש. אבל סנוואר, כמו סנוואר, יתעקש להותיר בידיו עצמאות כלשהי וכוח צבאי. הרי כמה אלפים מלוחמיו יישארו לצדו. הסיכוי שיהיה ילד טוב, או שחמאס תתפרק מן הנשק מרצונה, שואף לאפס. סביבו יסתופפו האסירים המשוחררים, שכל אחד מהם הוא מפקד פוטנציאלי. ישראל, מצדה, לא תאפשר את קיומה של חמאס כגוף חמוש – ותצא שוב למבצעים צבאיים קצרי מועד, אולי אף למלחמה ארוכה.
זה החשש המרכזי של מתנגדי העסקה, ואי אפשר לבטל אותו במחי יחד. ואכן, כל הסימנים מעידים כי זה איננו המתווה שאליו שואפת הממשלה הנוכחית. היא נוטה להעדיף את התסריט השני, אף שהוא טומן סכנה מוחשית לחיי החטופים.
לפי התסריט הזה, המלחמה תימשך ללא עסקה. מעטים מן החטופים יזכו להיות מחולצים במבצעים מיוחדים, אבל רובם ילך לעולמו אט־אט. מי מאש צה"ל ומי מהידרדרות רפואית, או מנחת זרועם הרצחנית של שוביהם. הלחץ לשחררם אולי אף יפחת ככל שחולף הזמן. בתום תקופה הנראית לעין – שנה או שנתיים – חמאס ואיתה כל הפלגים החמושים בעזה יושמדו. ישראל, כך מקווים, תהיה פנויה לעצב את עזה כפי שהיא רוצה, ללא התנגדות מבפנים.
מי שמצייר כך את העתיד הקרוב, רואה בחטופים קורבן הכרחי שיש להעלות למען השגת יציבות. אבל המציאות יותר מורכבת. ביום שאחרי חמאס, אומנם ייעלמו החמאסניקים, אבל שניים אחרים לא ייעלמו איתם: אוכלוסיית הרצועה - ויצר הנקמה.
בז'רגון המקצועי של מחנה ההתנגדות חוזר ומשמש הביטוי "חיק". אומרים על עיר או כפר מסוים (ג'נין למשל, או העיירה צוריף ליד חברון) כי הם משמשים זה 80 שנה חיק עבור ההתנגדות. גם על האם הפלסטינית יש אומרים כי היא החיק הטבעי של לוחמי ההתנגדות. חיק במובן של אינקובטור, בית גידול. מקום שבו יש סביבה תומכת ומעודדת את צמיחתם של חמושים.
עזה בשנים הקרובות תהיה לא רק חיק, אלא אמבטיית ענק להצמחת אויבים. מעטים מתושביה לא איבדו קרובי משפחה במלחמה. אלפי ילדים נהרגו, גם נשים, נערות וזקנים. המוטיבציה לבוא חשבון עם ישראל תהיה גדולה מאוד. היא תגדל שבעתיים, אם לא נדאג להם לפתרון סביר ולא נספק להם חיים נורמליים. ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו אמר לפני כמה חודשים בראיון לכלי תקשורת אמריקאי כי אחרי חמאס, עדיין יישארו כאלה שירצו ברעתנו, וגם בהם נצטרך להילחם.
המחשבה כי חיסול חמאס יביא עלינו שקט מוחלט עלולה להתבדות. היא תלויה במידה רבה במקום שאליו תוליך מדינת ישראל את עזה. זה לא רק הם, אלא גם אנחנו. האם ננצל את ההזדמנות לשיקום ובניית שכנות טובה, או שמא לא נותיר בידם ברירה, אלא לבוא איתנו חשבון רצחני? הספונסרים שלהם כבר מתחממים על הקווים. איראן, דאע"ש, אל־קאעידה, כל אלה מחכים לרגע שבו הרצועה תופקר לחסדיהם. על כן, רובו של האתגר בעזה עוד לפנינו.
בכל אחד משני התסריטים הללו קיימת אפשרות סבירה שהאש תימשך, ותאלץ את צה"ל לשוב ולפעול. אם לא בעתיד הקרוב, אזי בשנים הבאות. בכל אחד מהם קיים גם מרכיב של הימור. אבל מבין שניהם, עסקה עכשיו מותירה בידנו קלפים נחוצים, שלא יהיו אחר כך. היא תחסוך את השבר החברתי העמוק אם החטופים יאבדו בזה אחר זה. חזרתם תהיה ראשיתו של ריפוי פנימי הנחוץ מאוד לחברה הישראלית ביחסיה בינה לבין עצמה וביחסיה עם קברניטיה. היא תבלום את המשך החורבן שהמיטה חיזבאללה על יישובי הצפון ותושביהם. היא עשויה לעצור את המשך המיתון הכלכלי, את ירידת האשראי ואת הבור התקציבי שעוד מחכה לנו מעבר לפינה. והיא תחסוך הרוגים ופצועים.
ולכל אלה שעוד רוצים נקמה בחמאס: רב נקמנו, רב הענשנו אותם. עשרות מונים מכפי שעשו לנו ואף יותר. החרבנו לא רק את רצועת עזה, אלא גם את הנפש של תושביה עד סוף ימיהם. עוד נצטרך לשוב ולהילחם שם, אבל עתה, יותר מהצורך להחריב אותם, הגיע הזמן להתחיל לשקם את נפשותינו שלנו.
הכותב הוא הפרשן לענייני
ערבים של גלי צה"ל
[email protected]