היממה האחרונה בצפון הייתה אולי אחד מהימים הקשים ביותר שחווינו מאז תחילת הלחימה הנוכחית. הירי המסיבי של חיזבאללה לעבר קריית שמונה, צפת והגליל היפה והמופקר כולו - מתרחש על רקע מלחמת ההתשה הבלתי פוסקת בין ישראל לחיזבאללה, ואכן מעלה שאלות קשות בנוגע לעתידנו ולמחיר שאנו מוכנים לשלם.

הצפון, על כל יישוביו ותושביו, הפך לשדה קרב פעיל, וההתנהלות הנוכחית מצביעה על כך שהמצב רק ילך ויחמיר. מה שהחל כהתכתשות מקומית הפך במהרה לאסטרטגיה רחבה מצד חיזבאללה, אשר מוכיחה שהארגון לא מהסס לירות לעבר אזורים אזרחיים ולפגוע באזרחים חפים מפשע.

שקטה אך מסוכנת: בצפון מתנהלת מלחמת התשה יומיומית | פודקאסט מעריב
ירי מאסיבי לעבר יישובי הצפון; פגיעה ישירה בבית בקריית שמונה

אבל זה לא רק חיזבאללה. זוהי התגובה שלנו, או ליתר דיוק – ההיעדר שלה, שמטרידה אותי יותר מכל. ניכר שהמדינה לא מצליחה להתמודד בצורה מספקת עם האיום המתמשך הזה. איפה המנהיגות? איפה ההחלטות הנחוצות להבטיח שתושבי הצפון לא ימצאו עצמם במציאות שבה כל בוקר מתחיל עם המחשבה "אולי היום תיפול עליי הרקטה"?

בעקבות שיגורי הרקטות: שריפות פרצו בצפון (צילום :עובדי ויערני קק״ל)

כאשר רקטות נופלות במרכזי יישובים, וגורמות לנפגעים ולנזקים כבדים לרכוש, עולה השאלה: האם ההנהגה הישראלית ערוכה להתמודד עם המצב? האם אנחנו כמדינה מוכנים להגן על אזרחינו ברמה הנדרשת? השאלות הללו מקבלות משנה תוקף לאור השריפות הגדולות והנזקים האדירים לטבע ולחקלאות, שמטשטשים את ההבחנה בין פגיעות צבאיות לאזרחיות.

המציאות הזו פוגעת לא רק באופן פיזי – אלא קורעת את המרקם החברתי, פוגעת בתחושת השייכות והביטחון, ומותירה אותנו עם תחושה עמוקה של תסכול. חן עטר, תושבת נהריה שדיברה בכאב על המצב אמרה זאת בצורה החדה ביותר: "הילדים שלנו מתעוררים בצעקות בלילה, מתמודדים עם התקפי חרדה. איזה מן חופש גדול יש להם?״. 

האם אנחנו באמת מוכנים לחיות במדינה שבה הילדים שלנו צריכים לגדול בצל מלחמה בלתי נגמרת? האם אנחנו יכולים לקבל את העובדה שחיזבאללה, עם ארסנל נשק עצום, מכתיב לנו את הקצב, ואנחנו, במקום להוביל, נגררים אחרי האירועים?

מזל''ט בשמי נהריה (צילום: רשתות חברתיות, שימוש לפי סעיף 27 א')
מזל''ט בשמי נהריה (צילום: רשתות חברתיות, שימוש לפי סעיף 27 א')

ההנהגה חייבת להקשיב לקריאת הורים כמו חן, שחוששים לאבד את היקר להם מכל. הם לא דורשים הרבה – הם דורשים רק את מה שמגיע להם בזכות: ביטחון. אחת מהנקודות הנוספות הכואבות ביותר נוגעת לכך שאפילו התפילות בבית הכנסת, המקום שבו רבים מוצאים נחמה וכוח, נאלצו להשתנות ולהצטמצם בשל האיומים הביטחוניים.

ביישוב קטן במועצה האזורית מרום הגליל, בשל התרעות פיקוד העורף, נאלץ אתמול רב היישוב להודיע למתפללים - לקראת כניסת השבת - כי יש להתפזר בכמה מניינים ולצמצם את תפילותיהם בבית הכנסת המרכזי. התפילות, שאמורות להיות רגעים של שקט פנימי וחיבור רוחני, הוכתבו עתה על ידי אילוצים חיצוניים. "נתפלל זריז, דהיינו תפילת מנחה, בלי שיר השירים ובלי לכו נרננה ובר יוחאי״, אמר הרב למתפללים. 

נפילה בצפון בכביש במועצה אזורית מרום הגליל (צילום: שלום ביטון סגן רבש''ץ אביבים)
נפילה בצפון בכביש במועצה אזורית מרום הגליל (צילום: שלום ביטון סגן רבש''ץ אביבים)

האירוניה הכואבת היא שבדיוק בזמן שהצפון זקוק לחוזק רוחני יותר מתמיד, דווקא אז נאלצים המתפללים לוותר על חלקים מהתפילה. הדבר הזה מעורר כעס ותסכול, שכן לא רק שהחיים הפיזיים שלנו נמצאים בסכנה, אלא גם חיי הרוח והאמונה שלנו נפגעו. חיזבאללה הצליח לא רק לפגוע בבתי המגורים שלנו, אלא גם לפלוש אל המקום הקדוש ביותר לנו - בית הכנסת, ולכפות עלינו שינויים שמצמצמים את החיבור שלנו לאמונה.

יש כאן כשל עמוק – כשל של ההנהגה שאינה מצליחה להבטיח את הביטחון של תושביה, עד כדי כך שהם נאלצים לשנות את אופי תפילותיהם. זהו מצב בלתי נסבל במדינה יהודית, שבה חופש הפולחן והביטחון האישי צריכים להיות בראש סדר העדיפויות.

הירי המסיבי שפקד את הצפון הוא לא רק אירוע צבאי – אלא גם תזכורת כואבת לכך שהחיים שלנו השתנו באופן דרמטי. מציאות שבה אזרחי המדינה מוצאים עצמם תחת אש, שבו יהודים במדינת ישראל לא יכולים להתפלל כהרגלם בבית הכנסת או ילדים נאלצים להיות נעולים בתוך מקלטים בעיצומו של החופש הגדול, היא מציאות לא מקובלת. אנחנו לא יכולים להמשיך ולחיות במצב שבו כל יום הוא רולטה רוסית, שבה ההפגזה הבאה יכולה להגיע לכל מקום ובכל רגע.