בני בן ה־33 מתגורר אצלי בבית. הוא רווק, ולצערי לא מוצא את עצמו בשום תחום. הוא התחיל שירות צבאי בקבע, אבל מאוד מהר פרש. התחיל ללמוד הנדסת מכונות, וויתר לעצמו אחרי סמסטר וחצי. הוא ניסה למצוא עבודה, אבל נראה שפשוט לא הולך לו. חזר ללמוד תואר במחשבים, סיים תואר ראשון ושני, אבל לא הצליח למצוא עבודה והפסיק לחפש. כיום הוא חי אצלי, לא שותף בתחזוקת הבית, ונראה שהוא ממש הולך לאיבוד ולא עושה שום דבר. ניסיתי לדבר איתו עשרות פעמים, אבל הוא פשוט לא משתף איתי פעולה. איך אוכל לעזור לו למצוא את עצמו מבחינה תעסוקתית?
“מהדברים שאת מתארת עושה רושם שאת מגדלת נסיך. הוא גר בבית, ולא תורם לבית, לומד, אבל לא עובד. אני יודעת מה זה לימודים, ואני יכולתי לממן את הילדים שלי בזמן הלימודים שלהם, אבל הם כולם מלצרו או שטפו כלים או נתנו שיעורים פרטיים, ולא התנהגו כמו טפילים. אני תמיד הבהרתי להם שהם לא אוכלי חינם. הבעיה כאן היא לא בעיה תעסוקתית, הבעיה היא באיך שהוא תופס את עצמו בעולם. ברגע שבן אדם לא עובד הוא לא יודע לעשות פשרות ולוותר. הוא חי על חשבונך. זה לא מרגיז אותך?"
"אנשים לא מונעים משיחות ודיבורים, וזה לא יעזור שתדברי איתו על זה שוב ושוב. הוא לא ישנה את הדרך שלו בגלל שדיברת איתו. להגיד לו ‘תראה, אני מזדקנת והחסכונות שלי מתכלים. אני לא אהיה כאן עד סוף החיים’, זה לא עוזר. אני אגיד לך בדיוק את מה שאני אומרת להורים לילדים בני 3 ובני 13: מה שמניע ילדים ואנשים ומלמד אותם להתנהל אחרת הוא חוויות".
הבן שלך, בלי שאני נכנסת לעומק העניין, גדל לאט באיזושהי ראייה שהוא מיוחד. הוא בטוח שבשביל לחיות בעולם הזה אתה לא מתפשר, ומגיע לך את הכי טוב, בלי לעבור באמצע. זו מציאות חייו. תביני, את גידלת בבית שלך גבר מפונק. כזה שלא מפריע לו לחיות בבית של אמו בלי לעשות שום דבר בשביל להקל עליה. שימי לב שהמצב הזה לא מפריע לו".
"לכן, צריך לייצר מצב שבו את אומרת לו שבבית הזה חיים שני מבוגרים – את שהולכת ומזדקנת ומבזבזת עליו את כל חסכונותייך, והמבוגר השני שחי בבית זה הוא שמתנהג כמו טפיל בלי לעזור ולתרום. הוא חי בריקנות, לא מרגיש מסופק משום דבר, אין לו עניין, ולדעתי זה רק ילך ויחמיר עם הזמן. הוא לא אומר לעצמו שהוא לא בסדר, הוא חושב שהעולם לא בסדר, ושהעולם לא מציע לו אופציות מתאימות. זאת אומרת, יש לו מחשבה בראש שבכלל לא קשורה לתעסוקה – הוא בטוח שהעולם אמור לספק לו תנאים בכדי שיהיה מאושר, והוא לא יודע לדאוג לאושר שלו בעצמו ולעבוד בשבילו".
"תבהירי לו באופן חד־משמעי: ‘מהיום אני לא מבשלת, אני קונה את מה שאני צריכה בשבילי וזהו. מהיום אני לא מפעילה מכונת כביסה, ואם אתה רוצה בגדים נקיים אתה תצטרך לכבס אותם. אתה מוזמן לחיות אצלי, אבל אתה תהיה זה שיממן את עצמך. ראה את עצמך דייר בבית הזה’".
"חשוב לי להדגיש שאחרי שאומרים דבר כזה גם עושים דבר כזה – תתנהגי בהתאם למה שאמרת לו. זכרי, הדיבורים והשיחות שלך לא הועילו לו, ולא יועילו לו. אם את רואה שזה קשה לך לעשות מהלך כזה תפני לעזרה מקצועית. הוא לא יצא לעצמאות אם לא תאלצי אותו לעשות זאת. הוא יתחיל לעשות מעשה רק כשהוא יראה שאין לו אוכל במקרר, ושהכביסה שלו כבר לא מכבסת את עצמה. רק אז אנחנו נראה שינוי".
"אם את רואה שזה בלתי אפשרי עבורך לעשות מהלך כזה, האופציה הנוספת היא שתמכרי את הדירה, תעברי לדיור מוגן, ותראי שהוא יסתדר. לא תהיה לו ברירה, הוא יהיה חייב לעשות שינוי. גבר צעיר, בריא, בן 33, יש לו תארים, הוא יכול למצוא עבודה ולאט־לאט להתקדם ולהגיע להישגים".
"בשורה התחתונה, את בבעיה גדולה איתו, והפתרון יגיע ממך – אם את רוצה להציל את הבן שלך את צריכה לדעת איך את אמורה לנהל את הבית בכדי שיתחיל לקחת אחריות על חייו. נכון שזה נוגד את כל האינסטינקטים הטבעיים שלך כאמא, כי את רואה את טובתו עכשיו, אבל את צריכה לראות את טובתו בהמשך. רק את יכולה לראות מה יקרה עוד עשור קדימה. הוא לא יכול, ולכן הוא לא מבין את החלק שלו בעניין הזה”.