נורית גפן ענתה לטוקבקיסט שכתב לה: “זקנה עלובה". היא הודתה, שאכן, הזִקנה עלובה. מצערת. עצובה. הפיפי בורח. הזיכרון פורח. ולפתע אתה מוצא את עצמך באמצע אוטובוס ולא זוכר איפה אתה. לאן הגעת. הנפילות בבית. החבטות. הסחרחורות. הגוף הולך ומתפרק. “וכשתגיע לזה", אמרה לו, דומעת, “כשתהיה זקן, תזכור אותי, את נורית הזקנה. אני מאחלת לך אריכות ימים ובריאות טובה".
הוא ואחרים תוקפים אותה בגלל גילה, אך הם שונאים אותה כי היא שמאלנית וחילונית. “נערים פני זקנים ילבינו". אך דבר אחד לא יבינו, השנאה הזאת היא בניגוד לאינטרסים שלהם, הרי כולנו בדרך לשם. לאחרונה הצהירה גפן - על רקע ויכוח בנוגע לתפילות בהפרדה בדיזנגוף ביום הכיפורים - שמפריע לה שאנשים מתפללים באמצע הרחוב. זו דעה כמעט לא לגיטימית. מאז משתלחים בה ללא הרף. לרבים מהמבוגרים כבר לא אכפת מה יוצא להם מהפה. המסננות נופלות. הפילטרים נושרים. מה זה משנה מה יחשבו עליך. שיגידו שמאלנית מרשעת. התחרפנה. משוגעת. זקנה.
הלוואי על כולנו להיות אדישים לדעותיהם של אחרים. כמו שאמרה הסופרת האמריקאית אן לנדרס: “בגיל 20 אנו דואגים ממה שאחרים חושבים עלינו, בגיל 40 לא אכפת לנו מה הם חושבים, ובגיל 60 אנחנו מגלים שהם לא חשבו עלינו בכלל". גפן כמעט בת 80. אמא של אביב ושירה. בת זוגו לשעבר של יהונתן ז"ל. אחרי עשורים שבהם המשפחה האפילה על נוכחותה, עכשיו זה הזמן שלה. בשנתיים האחרונות היא צצה ופרחה וכבשה דווקא את המדיום הצעיר ביותר - פודקאסט. בהמשך הוזמנה על ידי ערוצי טלוויזיה שלפתע מעוניינים בנוכחותה הבלתי שגרתית.
לא בכדי הפכה דווקא עכשיו לכוכבת. בעולם של פייק ניוז, פוליטיקלי קורקט, פוסט־מודרניזם, היעדר אמת, טכנולוגיות AI, צ'אטים וירטואליים מלאכותיים עם בוטים בשירות חברות מסחריות - היא בולטת בכל תכונה שלה. אמיתית. כנה. חדה. מסעירה. מעניינת. חצופה. קוראת תיגר על הכל, לא דופקת חשבון.
האנושות מזיעה מרצון למצוא חן. להגיד את הדברים שיביאו לייקים. להתחנף, להתחנחן. “ללכת עם האמת שלי", כל עוד היא מתאימה לסביבה. להתבלט, אבל להיות כמו כולם. שונה, אבל כאחד האדם. לא להסתכן. ואם חלילה סלב משלם מחיר, הוא יתבכיין ויספר: “חטפתי ברשת על מה שאמרתי", ויתראיין לכתבה שבה יקטר עד כמה הוא מסכן, רק כדי שיהיה שוב אהוב.
הזקנים, שבעבר נחשבו לחכמי השבט, למנהיגי העדה, הפכו למשהו שרצוי להתרחק ממנו. גם פיזית: מכניסים אותם לבתי אבות או נותנים לזרים לטפל בהם. וגם לינגוויסטית - אפילו מהמילה עצמה אנחנו נמנעים ומשתמשים ב"מבוגרים".
הזִקנה הפכה לשם נרדף לכיעור, חולי, עייפות ועליבות חסרת תועלת. העולם איבד כל רסן במרדף ההערצה המשעממת אחר הצעירוּת. ב"אח הגדול", ב"לאב איילנד", ב"מירוץ למיליון", ב"רוקדים עם כוכבים", באולימפיאדה, בליגת־העל בכדורגל - בכל המפעלים האלה סוגדים לצעירים וצעירות. גם אם הם חמודים, מצחיקים, מוכשרים ומעניינים, תמיד יחסרו להם ניסיון, ראיית עולם רחבה, פרופורציות בחיים.
הם לא בהכרח חכמים, תבוניים או מאוזנים. הם לא תמיד מעשירים את עולמנו. להפך, רובם רק רודפים אחרי כסף, תשומת לב ומין. מטרתם בדרך כלל אחת - להישאר צעירים. הם מתמכרים לספורט ותזונה, אחר כך לטיפולי אנטי אייג'ינג, לביגוד אופנתי ולדיבור עדכני. הניסיונות האלה מזיעים ממאמץ, מאוחר יותר הופכים פתטיים ממש.
בשנים האחרונות יש תהליך חיובי של הכלת האחר. אנשים מוגבלים, נכים, אוטיסטים, כל קבוצה בתורה הוכנסה לשיח, קיבלה חיבוק, השיאה משואה, אך ההתרחקות מקשישים נותרה בעינה. ברוב תחומי החיים (אולי חוץ מפוליטיקה) הזקנים נותרו בחוץ. בטלוויזיה כמעט לא רואים מנחים קשישים. גם כמרואיינים הם לא נפוצים. הם מכבידים על הקלילות והמהירות של המדיום. מורים מבוגרים מקבלים רמזים עבים שאינם רצויים.
נורית גפן היא פרזנטורית מושלמת לזקנה. היא כמעט עושה חשק להגיע לשם כבר. מישהי שבלי בושה אומרת את האמת הקשה, העצובה, העלובה. השבוע גם נזכרה בימים שבהם בילתה עם גברים מזדמנים בחדרי שירותים במסיבות. היא סיפרה את זה לנכד שלה בהסכת “מעניין לי את הסבתא". הרשת געשה, נורית חטפה, אבל לא נראה שאכפת לה. משוחררת מעכבות ומהערות מיותרות, היא סקסית, חכמה, פרובוקטיבית ומעוררת קנאה - אפילו ״לגילה".