אני לא יודעת למה עשיתי את זה. מי לעזאזל הולכת לגבר שגר מול התחנה המרכזית בתל אביב? הפסיכולוגית שלי הורתה לי לא פעם לא להלקות את עצמי על העבר ולא לחבק אותו, אלא לקבל אותו כעובדה מוגמרת וסה טו. אבל היום, ממרומי גילי, כשאני מאורסת ועתידה להתחתן עם נתן שלי בעוד שלושה חודשים, הם פתאום באים אליי בדרך־לא־דרך. לפעמים אני רואה אותם בפייסבוק, לפעמים באוטובוס ולפעמים, בחסות החום, אני מדמיינת שחלפו לידי ברחוב ונגעו בי כאילו בלי משים. כל אותם גברים שהתפשרתי בפניהם בעבור חופן מסכן של אהבה שקרית שלא מחזיקה מים.
הוא היה “מטפל רוחני" בן 40, אולי יותר, ואני חיילת משוחררת שתופסת מעצמה חכמה מכפי גילה. אני לא זוכרת איפה הכרנו, וזה גם לא משרת את הסיפור מי־יודע־מה. אני כן זוכרת שנסעתי אליו בשני אוטובוסים, הוא הגיש לי מים בכוס חד־פעמית והתנצל על שנגמר לו המיץ, אחר כך הכניס דיסק די־וי־די של הסרט “הנסיכה הקסומה" אל המכשיר, לקח תפוח מהקערה באמצע השולחן, לא שאל אותי אם אני רוצה ובמשך כל רבע השעה הראשונה של הסרט שמעתי אותו מוצץ את התפוח ולועס אותו.
עד היום, אגב, אני לא מסוגלת לשמוע אנשים לועסים, מוצצים או מדברים תוך כדי אכילה, ואם קורה הדבר - מוטב להם שאתרחק. ידעתי שאף שהבטיח סרט, לא לשמו התכנסנו. כשגמר את התפוח, שטף את ידיו, התקרב אליי וליטף באצבעו את אוזני. “זה נעים לך?", שאל. האמת שזה היה די נעים, הייתי כל כך עייפה מיום מתיש של חיפוש עבודה שיכולתי להירדם כך בקלות. “כן, מאוד", הסתכלתי בו. הוא רכן אליי ונישק אותי, פתח את פיו ודחף את כל הלשון, בברוטליות, בחוסר נעימות, בריח של תפוח חמוץ. זה היה דוחה.
קמתי משם, לא לפני שהרחקתי את ידו מהחזה שלי ואמרתי שאני צריכה ללכת. “והסרט?", שאל. “בפעם אחרת, אתה יכול להזמין לי מונית?", שאלתי. “תסתדרי לבד", רטן המטפל הרוחני המלא באנרגיות טובות של אהבת חינם. טרקתי את דלתו, חיכיתי כמה שניות, עמדתי במקומי, הסתכלתי בקילופיה ובבניין המגעיל שבו אני נמצאת - וירקתי כמה פעמים על אותה נקודה בדלת, שירגיש את המסיביות של הגועל שלי ממנו.
בתחנה המרכזית של תשע בערב לא עברו הרבה מוניות. עובדים זרים ומהגרים לא נוסעים במוניות, הם הולכים ברגל או רוכבים על אופניים אל כאלו שיכולים לנסוע במונית. עמדתי שם על הכביש רבע שעה, אולי יותר. מכוניות צפרו לי, קבוצה של עובדים מתאילנד שרקו לי. ידעתי שהם לא יעשו לי כלום, הם יותר פחדנים ממני. אבל כשהתקרב גבר גדול ושרירי לכיווני, פחדתי קצת יותר. משהו במבט שלו, בעיני החתול שכמו נצצו לכיווני ובהליכה הבטוחה שלו, גרם לי להבין שהנה, שוב אתגרתי את הקצה שלי ושוב בקצה הזה, במקום מדליית סיום מוזהבת מחכה לי בוץ שמי יודע איך אצא ממנו.
“אינגליש?", שאל. הנדתי את ראשי לשלילה. “פרוסקה?", המשיך. הלב שלי דפק כל כך מהר וכל כך חזק, הרמתי יד לעצור מונית אף על פי שאף אחד לא עבר בכביש. “די, די", אמרתי לו, “גו" (“לך"). “100 שקל", אמר פתאום בעברית. הוא חשב שאני זונה, שיט. ולמה שלא יחשוב? לבשתי חולצה כחולה עם מחשוף עמוק, היחידה שהייתה לי ל"יציאות" באותה תקופה, וטייטס צמודים ובלויים. “100 שקל, או־קיי?", שאל.
הוא עמד במרחק בטוח ממני. הסתכלתי בחנות הרהיטים שמעבר לכביש, היא כבר נסגרה, הרהיטים שנשארו בחוץ כוסו בבד פלסטיק גדול ולידם ישב שומר שמנמן והאזין לטרנזיסטור שלו. השומר הזה, שהטופ שלו הוא אבטחת ספות, היה התקווה היחידה שלי. ידעתי שאם יקרה משהו אצעק לו לעזרה. סביר להניח שלא יעזור, אבל אולי יוכל להזמין משטרה או משהו. אף מונית לא עברה. חיפשתי תחנת אוטובוס קרובה, אבל גם כזו לא נראתה באופק. “150 שקל?", שאל שוב. “נו, בבקשה, פליז, מדאם", אמר לי. קולו נשמע מאיים קצת פחות.
הוא לא התקרב ולא ניסה לגעת בי. הבנתי שאצטרך להתמודד עם הסיטואציה, הסתכלתי בו, נשמתי ואמרתי: “לא, אני לא זונה". הוא שתק ופסע צעד אחורנית. “יו דונט מאני פור סקס?" ("את לא רוצה כסף בתמורה לסקס?"), הופתע. “נו!" ("לא!"), אימצתי את האנגלית הקלוקלת שלי, “איי ניד טקסי!" ("אני צריכה מונית!").
היו לו פנים יפות ושפתיים עבות. הוא חשב רגע, התרחק ממני עוד קצת ואז קד לכיווני ושתי ידיו צמודות זו לזו כבקשת סליחה סינית. “סורי", אמר, “ורי סורי, מדאם". אחר כך התרחק משם במהירות. עדיין רעדתי, הסתכלתי בחלונות של המטפל הרוחני שרצה כל כך לצפות איתי בסרט, הוא בדיוק כיבה את האור. אני חושבת שאז, בימים ההם שנראים לי כמו היסטוריה מופרכת, אבד האמון שלי בגברים. עוד עשר דקות עברו ואף מונית לא באה. התיישבתי על שפת המדרכה המזוהמת וחיכיתי, מה שיהיה יהיה, אפשר לחשוב מי כבר מחכה לי בדירת הרווקות המעופשת שבה אני גרה. כשכמעט התייאשתי, שוב שמעתי קול מאחוריי. “מדאם?", זיהיתי את הקול. זה היה הוא, הבחור הגדול מקודם, והוא על אופניים גדולים ומושיט לי קסדה. “איי טייק יו טו טקסי סטיישן, או־קיי?" ("אני אקח אותך לתחנת המוניות, בסדר?"), שאל.
חישבתי סיכונים במהירות. מה שלא יקרה, יש לי הקסדה לחבוט בו. חבשתי אותה, היא הייתה קצת גדולה למידותיי וחגורתה רופפת. התיישבתי מאחוריו. “לאט־לאט", אמר לי בעברית. חייכתי, אבל לא מדי, שלא יפרש את זה לא נכון. “אר יו רדי?" ("את מוכנה?"), שאל. “רדי", עניתי ואחזתי במותניו. היה לו גוף שרירי והרגשתי את צלעותיו. “פליז", אמרתי, “נוט פאסט" ("לא מהר"). “לאט־לאט!", הוא צחק שוב. לרגע הלילה הזה נראה לי חינני יותר, ופתאום אהבתי את הקצוות שעליהם אני פוסעת ואת הנפילה לתהומות ואת הצלקות. הרי כל אלו סיפורים, כל אלו מקטעי חיים יפים!
וכך נסענו אני והוא בין רחובותיה הנשכחים של דרום תל אביב, אלו שבהם ייזכרו רק הג'נטרפיקטורים כשתבוא העת הנכונה, כמו נכד שנזכר בסבתו כשהיא על ערש דווי וירושה באמתחתה. כשעצר לי ליד תחנת מוניות לא רחוק מאבו כביר, ירדתי בזהירות והודיתי לו. “אין מיי ריליג'ן", אמר, “איף איי מייק יו סומת'ינג באד, איי ניד טו גיב יו סומת'ינג גוד", ("לפי הדת שלי, אם אני עושה לך משהו רע, אני צריך לתת לך משהו טוב"), הסביר לי את המעשה.
“גאד לאב יו" ("אלוהים אוהב אותך"), עניתי לו, יותר אנגלית מזה כבר לא ידעתי. הוא קרץ לי, זרק לעברי משהו שלא הצלחתי לשמוע, הגשתי לו את הקסדה וניגשתי אל תחנת המוניות. “זה בעלך?", שאל אותי הסדרן הכחוש. “לא", עניתי, “אפשר מונית?". “כן, שנייה", אמר ואחר כך הצביע על שתי מוניות שעמדו שם ואמר לי להיכנס לראשונה. הודיתי לו. “אז מי הוא אם הוא לא בעלך? מה לך ולאחד כזה באמצע הלילה?", שאל מאחוריי. עמדתי רגע, חשבתי ולא הפניתי את ראשי אליו. “הוא לקוח שלי!", צעקתי לעברו. “השם ישמור", שמעתי את הסדרן וצחקתי כל הדרך אל הבוקר שהפציע ואל מונית הסקודה הישנה.