הליגה חזרה. ריח הכדורגל שוב באוויר. וביום שני בשבע בערב באצטדיון בלומפילד עלתה לראשונה העונה הקבוצה הכתומה שלי, בני יהודה, לכר הדשא. לפני שהמשחק התחיל נערך טקס לזכרו של אוהד הקבוצה אלכס דנציג ז״ל, שגופתו הושבה במבצע החילוץ האחרון מח'אן יונס. בנו של אלכס, יובל דנציג, עלה לכר הדשא לקבל חולצה ממוסגרת של בני יהודה ועליה הכיתוב ״שילוב מוזר של סנדלי שורש ואוהד בני יהודה״ - שזה משפט שאמר אלכס דנציג כשנדרש לתאר את עצמו.
דנציג נולד וגדל ביד אליהו, המקום שבו צומחים אוהדים של בני יהודה, ומאוחר יותר בחייו הדרים לקיבוץ ניר עוז כשהוא לוקח איתו לקיבוץ את האהבה הכתומה. כמו רבים מקיבוץ ניר עוז בשבת הארורה של 7 באוקטובר גם חייו התהפכו עליו בחסות הג׳יהאדיזם השטני ותת־האנושיות של חמאס.
"הוא האחראי": חבר הליכוד בפנייה ישירה לראש הממשלה נתניהו
דרמה בגבול רצועת עזה: משפחות חטופים פרצו את הגדר
כשהטקס הסתיים, נשמעה שריקת הפתיחה שהייתה לא רק סימן ההזנקה של המשחק עצמו, אלא גם מין שריקה שמנסה לחצוץ בין הכאב התהומי של חיינו כאן כבר קרוב לשנה לבין חדוות המשחק והכדור. אבל מעבר כזה קשה לעשות.
בדקה ה־26 הכריע עמית כהן הכתום את השוער של כפר קאסם והעלה את בני יהודה ליתרון 0-1 בגול אלגנטי, שהצליח להשכיח לרגע את המציאות האכזרית, הטרגית, של חיינו. כוחו של גול הוא כוח אדיר. בדיוק באותו רגע נזכרתי בשנת 2015, כשהגעתי לעיראק, שהייתה אז מטולטלת יותר מהרגיל בשל ארגון המוות דאע״ש, שנגס בחלקים הולכים וגדלים שלה.
הצטרפתי לכוחות המיוחדים של צבא הפשמרגה הכורדי בחזית עם דאע״ש שבפאתי מוסול. כדורים שרקו מכל עבר, ודגליה השחורים של דאע״ש התנוססו במרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו בשטח הכבוש של "המדינה האסלאמית" והטילו את אימתם המשתקת. מאוחר יותר ביקרתי גם במחנה פליטים שבו שהו עשרות אלפי יזידים, שניצלו מהשחיטה היסודית שעשו אנשי דאע״ש שבוע קודם לכן בהר סינג׳אר - מקום המגורים של האוכלוסייה היזידית. הם שחטו שם קרוב ל־10,000 יזידים, הציתו את בתיהם ושבו את נשותיהם והפכו אותן לשפחות מין של בכירי הארגון השחור.
מי שהיו במחנה הפליטים הם האנשים ששרדו את הרצח, אך לא את המראות של הפוגרום. העצב שהשתרר באוויר במחנה הפליטים הקשה על הנשימה וגרם לכך שבועות של חנק ובכי קרוב יעברו לך בגרון כל הזמן. איכשהו יום אחר חזרתי לעיר הסמוכה דוהוק והתגלגלתי לשחק שש־בש עם בחור מקומי, שהזמין אותי לבוא איתו מאוחר יותר למשחק כדורגל של הקבוצה העירונית - מועדון הספורט דוהוק.
המשחק היה במסגרת ליגת הכוכבים העיראקית (The Iraq Stars League, ואם אתם רוצים את זה בערבית אז: دوري نجوم العراق) נגד קבוצת כרבלא. נכנסנו לאצטדיון המקומי בן 22 אלף המושבים והצטופפנו ליד אלפי אוהדים מקומיים בכחול־צהוב וכאפיות לראשם, שהשמיעו צעקות אימים במהלך כל המשחק. ברקע, אי אפשר היה שלא לחוש את המציאות הקשה של הלחימה בדאע״ש והתפרקות המזרח התיכון. אך בדקה ה־40, כששחקן ההתקפה של דוהוק כבש גול בבעיטה חופשית אדירה, יכולת לרגע להתנתק מהמציאות הקשה.
כוחו של גול הוא כוח אדיר. שנתיים אחר כך המשכתי לנדוד לעבר אזורי הסכסוך הגדולים בעולם ומצאתי את עצמי בגרוזני, בירת צ׳צ׳ניה והעיר שמהווה את המוקד המוסלמי הג׳יהאדיסטי ברוסיה. במלון שבו התאכסנתי היו גם שחקני הקבוצה טרק גרוזני והתכוננו לקראת משחק שהיה להם בערב במסגרת ליגת־העל הרוסית נגד זניט (קבוצה די רצינית, יש לציין).
אחד מהם הזמין אותי להגיע למשחק, ובחמש אחר הצהריים הייתי באצטדיון בן 30 אלף המקומות של הקבוצה, יחד עם עשרות אלפי מוסלמים שהגיעו לעודד את הקבוצה והשתחוו למנהיג הרודני רומן קדירוב, כשזה נכנס לאצטדיון והתיישב בתא הכבוד. ממש לקראת סיום המשחק הכניס שחקן בשם זאור סדאייב (שאוהדי בית״ר ודאי זוכרים) גול בבעיטת עונשין, וכל הקהל קפץ. גם אז הקסם של הגול והכדורגל התרחש, ולרגע יכולת לשכוח מכל הרעש והלחץ והאימה של המציאות בחוץ.
למחצית בבלומפילד ירדו הקבוצות כשבני יהודה עדיין מובילה 0-1, ואווירה טובה השתררה ביציע הכתום. עד שהתחילה המחצית השנייה נזכרתי גם בביקור שלי מעבר לחומות החושך בקוריאה הצפונית - מי שמכונה ובצדק: המדינה המטורללת והמסוכנת בעולם. במהלך ביקורי שם, בליווי צמוד של שני אנשי שב״כ מקומיים מטעם המדינה, הגענו לאצטדיון הכדורגל הענק של פיונגיאנג (על שם קים איל סונג), ובדיוק כשנכנסנו היה שם אימון של הנבחרת הלאומית הצפון קוריאנית.
ישבתי שם באצטדיון הענק בן 50 אלף המקומות והבטתי באימון. איזה שחקן בעט פצצה אימתנית מאזור ה־30 מטר ישר לחיבורים, ושוב כוחו האדיר של גול הצליח להשכיח את המציאות הקשה שבחוץ. מציאות של איום גרעיני ברור על העולם המערבי ומחנות עבדות של עשרות ומאות אלפי צפון קוריאנים שגרים בדיקטטורה הקשוחה והפנטית בעולם. גם בקצה של העולם, בקוריאה הצפונית, כוחו של גול הוא כוח אדיר.
בתום 90 דקות (פלוס שש דקות זמן פציעות) המשחק בבלומפילד נגמר, והמציאות שבה להתקיים. מחוץ לאצטדיון, מבעד למרפסות ועל שלטי החוצות, יכולת לראות תמונות של חטופים עם תפילות שישובו במהרה לישראל. ברדיו אנשים דיברו על המתרחש כרגע במשא ומתן לשחרור החטופים ועל עוד חייל שנפל בקרב ברצועה. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להיזכר בגול האלגנטי של עמית כהן כדי שישכיח מעט את המציאות הדוחקת והחונקת הזו. כוחו של גול להתגבר על המציאות - קשוחה ככל שתהיה - הוא כוח פלאי ומעורר התפעלות.