בימי נעוריי הרחוקים, אי־אז במילניום הקודם, פרח בקולנוע הז'אנר של סרטי אסונות. חוקי הז'אנר היו ברורים: ליהוק מלא של שחקנים מוכרים שנקלעים למקום שבו עומד להתרחש אסון – מגדל בוער, מטוס שאיבד את המנועים או ספינה בדרכה למצולות. לצופים היה ברור מהרגע הראשון שהאסון הוא בלתי נמנע, והם רק ניסו לנחש מי מהשחקנים האהובים עליהם יסיים את הסרט בחיים ומי לא ישרוד.
מי האמין אז, בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת, כשעוד היינו הולכים לקולנוע כדי לחזות באסונות, שיבוא יום ונהיה כולנו שחקנים בסרט אסונות אמיתי? אבל רוב הישראלים ממשיכים להתנהג כאילו הם צופים, ולא מבינים שהם בעצמם משתתפים בסרט. מצקצקים בלשונם למשמע הדיווח היומי על עוד לוחמים שנפלו במלחמה שלא תיגמר לעולם, וממשיכים הלאה. צופים במדינה שלנו דוהרת לעבר התהום, כאילו הם מחוץ לרכב שעומד עכשיו להתרסק.
צה"ל יצר לראשונה תפקיד שיעסוק בנושא האזרחי הומניטארי - זו המשמעות
אוגוסט השחור: אנחנו קרובים לשקוע בבוץ העזתי - אך יש פתרון
כבר חודשיים שאנחנו מתקרבים לצומת טי אסטרטגי: פנייה ימינה תוביל אותנו לעסקת חטופים (גם אם חלקית), לעצירת הלחימה העצימה בעזה ואפשרות להסדרה בצפון ובאזור כולו. פנייה שמאלה מובילה אותנו להפקרת החטופים ולנסיעה בטוחה לעבר מלחמה אזורית רחבה. לאלה מהצופים שבדיוק היו עסוקים בטלפון השבוע, כדאי להרים עיניים ולהבין שכבר לקחנו את הפנייה, ולא לכיוון הנכון.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
האמריקאים משחקים כאן בתפקיד צוות הדיילים, שממשיך להרגיע את הנוסעים ולומר להם שאלה רק כיסי אוויר ותכף הכל יהיה בסדר. חשוב להם ליצור מראית עין של תהליך משא ומתן שנמשך באורח מבוקר. אבל הקברניט שלנו כבר קיבל את ההחלטה והפנה את המטוס לתוך ההר.
ההתעקשות שלו על הישארות נצחית בציר פילדלפי, שלא לדבר על מסדרון נצרים לנצח נצחים, שוללת כל סיכוי לעסקת חטופים. התעקשות זו מובילה אותנו להתנגשות אזורית רחבה ולמלחמה אינסופית בעזה. אחרי כל דברי השחץ ואיומי הרהב של חיזבאללה, דווקא הפעולה המאוד מדודה ומחושבת שלהם אותתה כי הארגון לא מעוניין להרחיב את המערכה. פעולה זו הראתה כי חיזבאללה פתוח לשיח על הסדרה, אם תיעצר הלחימה בעזה.
הסיכול המוצלח של צה"ל לתוכנית התגובה של חיזבאללה גם קנה מרחב וזמן לדרג המדיני להתקדם להסדרה כזאת, מול חיזבאללה ובאזור בכלל. אבל ראש הממשלה בחר השבוע בהמשך המלחמה, בכל החזיתות. כדרכו, מאז ומעולם, לא הוא או מי ממשפחתו ישלם את החשבון על הבחירה שעשה. אנחנו נשלם.
ועל אף הניתוח האזורי הקודר הזה, האיום המשמעותי ביותר על עתידנו לא שוכן בלבנון או באיראן. הוא נמצא שוב, בתוכנו. בשבועות האחרונים הבינו רבים מראשי מערכת הביטחון שהם ניצבים לא מול אנרכיסטים פרחחים שקיבלו לרגע תפקיד בממשלה אלא מול מנגנון מאורגן. מנגנון ששם לו למטרה לפרק את כל מוסדות המדינה, אלה שעדיין לא סרים למרותו.
ההתקפות השבועיות על מפקדי הצבא והשב"כ בישיבות הקבינט, שחיש קל מודלפות לתקשורת, לא נועדו רק לקנות כותרות. הן חלק ממסע דה־לגיטימציה מחושב שמטרתו היא לפרק את האיים האחרונים שעוד מתפקדים במערכת המדינתית שלנו. רבים מהם חשים שהם עומדים מול ארגון ממומן ומחושב. ארגון ששואף לרסק את המערכות העצמאיות האחרונות שממשיכות לתפקד כאן: צה"ל, השב"כ והמוסד.
בית המשפט העליון נפל כבר לפני ארבע שנים, בהחלטה המחפירה שהובילה נשיאתו דאז אסתר חיות. החלטה של 11 שופטים פה אחד שאישרה שנאשם בפלילים רשאי להיות ראש ממשלה בישראל. די לראות את יחסם של חברי הממשלה לפסיקות בג"ץ כדי להבין שהמבצר לא רק נפל אלא גם נכנע בלי קרב. היועצת המשפטית לממשלה, באומץ לב מרשים, מנסה לגונן על מה שנותר משלטון החוק בישראל. אבל הממשלה חדלה מלהתייחס לחוות הדעת שלה.
החיוכים מדושני העונג שפיזר השר ל"ביטחון לאומי" בטקס מינוי המפכ"ל הבהירו מעל לכל ספק שגם משטרה כבר אין לנו. אתם יכולים להמשיך לחייג 100 בעת צרה, אבל אם אתם לא פעילי טרור יהודי, ספק אם מישהו יבוא לעזרתכם.
שלושה אישים מגינים היום בגופם ובאישיותם על מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית: שר הביטחון, ראש השב"כ והרמטכ"ל. שלושתם מבינים היטב את גודל האיום. מולם, נציגי הטרור בממשלה ובכנסת, מזהים אותם אל נכון כמכשול האחרון שיש להסיר בדרך להגשמת מאווייהם.
נס או אסון?
יש קבוצה בישראל שרואה באסון 7 באוקטובר את אתחלתא דגאולה. "נס", כפי שקראה לזה אחת מנציגותיה בכנסת. תחילת פירוקה של המדינה הציונית והובלתה למלחמת גוג ומגוג עם כל הסביבה. הם לא רק מתפללים ל"גאולה" הזאת – הם עושים הכל כדי לזרז אותה. ממודעות ממומנות של שר בממשלה נגד ראש השב"כ ועד לסיורי תבערה של השר בהר הבית, במאמץ להצית את הדליקה הגדולה. ראש הממשלה חסר הבלמים, דמוקרט בעברו, ממשיך להרכין ראש מולם ולציית. הכל ובלבד שיעניקו לו עוד כמה חודשי שלטון ועוד קצת אבטחה לילדיו שמעבר לים.
אם אכן האיום הוא נורא ומיידי, כפי שמתארים לי אותו בכירי מערכת הביטחון, הם לא יכולים לעשות כמעשה הנשיאה חיות. הם אינם יכולים לומר במילים מנומסות את מה שצריך לזעוק. הם צריכים להשמיע את קולם ולהעיר את הציבור הישראלי שמנמנם כמו צפרדע בסיר, שכבר מתחיל לבעבע.
שייקחו דוגמה מאומני ישראל, מגזר שמסורתית הקפיד להימנע מכל נושא שנוי במחלוקת. אבל כשהבינו האומנים שהם מוזמנים לקחת חלק כסטטיסטים במיצג שנועד רק לקלס מנהיג שאחראי לאסון – הצביעו ברגליים. מחברי הכנסת של הליכוד כבר אין שום ציפיות לחשיבה עצמאית. אבל אם יתברר שאומני ישראל אמיצים יותר מראשי מערכת הביטחון שלנו – אבוי לנו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]