זאת הייתה שיחה בין אם לבתה, שיכולה להתרחש רק כאן, בישראל, רק בימים המטורפים האלו שעוברים עלינו. האמא היא אני, הילדה היא בתי, אהובתי, שתעשה מחרתיים צעדים ראשונים בכיתה א'.
"אמא, זו החטופה שאני הכי אוהבת", היא אמרה לי, מצביעה על תמונתה של עדן ירושלמי. עדן נחטפה לפני כמעט 11 חודשים, ונמצאת מאז בשבי חמאס בעזה. צילום שלה תלוי מאז על עמוד החשמל בגינת המשחקים שמתחת לביתנו.
הממשלה צריכה להפנים: החיים לא מסתכמים במצלמות | דניאל רוט אבנרי
כשיש את בן גביר, האופציה של גדעון סער היא לא רעה עבור נתניהו | דניאל רוט אבנרי
"למה דווקא היא", תהיתי, "יש הרי כל כך הרבה חטופים". "כי אותה אני הכי מכירה", השיבה הקטנה בלי להתבלבל. צודקת. עדן היא כבר חלק מאיתנו, חלק מחייה הצעירים.
ביום ראשון הקרוב תיפתח שנת הלימודים, הפעם בתוך מלחמה. דור הילדים שסבל במשך שנתיים מ"למידה" מרחוק (קורונה, סגרים, זוכרים?), שאוזניו למודות רעש אזעקות ורגליו עייפות מירידה למקלטים. דור שבוגריו יתגייסו בסוף השנה הזו כדי להילחם על הארץ הזו, בשבילנו (אלא אם יפרוץ לפתע השלום במזרח התיכון, אשרי המאמין) - ינסה להתרכז במתמטיקה, עברית ואנגלית, כשבחוץ ייהום הסער.
עוד כשהייתי תלמידה חשבתי שמערכת החינוך בישראל היא מסגרת עלובה. בשנות התיכון שלי פלטה אותי המערכת הזו. מחנכיי חזו לי עתיד קודר - ואז עברתי למערכת אקסטרנית וסיימתי את כל הבגרויות בכיתה י"א.
כיום, כאמא (מצטערת שלא עניתי על הציפיות הנמוכות), רק התחזקתי בדעתי. אני שואלת את עצמי (ומפחדת מהתשובה) איך ניצלה המערכת את תקופת הקיץ כדי להתאים את עצמה ללקוחותיה, התלמידים, החווים על בשרם הצעיר את המצב במדינה.
נכון, יש מיגון וזה חשוב, אבל יש גם מעטפת שדרושה ללב ולנפש הילדים. מה אומרים על המלחמה, על מצב החטופים, איך מתווכים מצב מסובך כל כך לתלמידים, שגם אם הצלחנו לסגור להם את הטלוויזיה בזמן, מודעים היטב ללחצים של ההורים, שומעים את שיחות המורים, נתקלים במקרה, או שלא, בתמונות הזוועה.
איך מנצלים את השנה הקשה הזאת כדי להפוך את הילדים שלנו לאזרחים טובים יותר? איך מנדבים את בני הנוער לעזור בחקלאות המשוועת לידיים עובדות, לשלב בכיתה ילדים בני גילם, תושבי העוטף והצפון המפונים, שברגע איבדו את ביתם. כמו כל דבר בחיים התשובות יגיעו ממחשבה, מהיערכות ומניהול נכון, צופה פני עתיד. יותר אכפתיות ופחות תרבות ה"נזרום" ו"יהיה בסדר" הישראלית הרגילה שלנו.
לכם, התלמידים, אני מאחלת שנה נטולת שביתות ומלחמות, שבה תזכו לחינוך אמיתי לחיים. למנהלים והמורים היקרים שאני מראיינת במהדורת הבוקר של i24NEWS (בואו!) אני מאחלת פחות קירות אטומים, ובמקומם מערכת המבינה שהצלחתכם – הצלחתה.
ולכן, בנותיי היקרות, התלמידות האהובות הפרטיות שלי, אני מאחלת שבגני המשחקים תפגשו רק מתקני שעשועים וחברים טובים. בתמונות החטופים לא יהיה צורך, כי כולם יחזרו הביתה בשלום. אמן.
גיל ההיתר
בנג'מין פרנקלין, אמריקאי חכם ומשפיע, אמר פעם ש"הטרגדיה של החיים היא שאנחנו נהיים זקנים מהר מדי וחכמים מאוחר מדי". גם אני, לא זקנה אבל כבר לא ילדה, למדתי עם השנים להעריך את סגולות הגיל. לא רק קמטים מוסיפות השנים שחולפות, אלא גם ניסיון חיים, פז"ם מקצועי, והכי חשוב - ידע. שהרי ידע, כידוע, הוא כוח. אם משתמשים בו נכון, הוא עשוי להוליד החלטות מרהיבות, שצעירים יכולים ללמוד מהן ולנסות לחקותן.
לצד אלה, נראה שבבית המשפט העליון לקחו את מעלות הגיל המתקדם רחוק מדי. שם, מי שהכי זקן, שולט. בדיוק כפי שאני מאמינה שאין לקדם נשים רק משום שהן נשים, אלא על סמך הישגיהן, כך מספר שנותיו של אדם לא צריך בעיניי לנפק לו כרטיס כניסה אוטומטי לג'וב. שיטת הסניוריטי, שעלתה השבוע (שוב) לכותרות, לא צריכה לפיכך להילקח כאקסיומה. היא ראויה לדיון, לבחינה, למחשבה בראש פתוח, גם מצד מי מאיתנו שאינם שוחים בבריכת המשפט.
כצפוי, באופוזיציה מצלצלים בבהלה בכל הפעמונים: "המהפכה המשפטית חוזרת". אז הנה אצווח כאן גם אני: "דיקטטורה! דיקטטורה! דמוקרטיה! דמוקרטיה!" יופי, שילמתי את חובי לחברה, אפשר להמשיך.
מהצד השני, נראה ששר המשפטים יריב לוין למד משהו מאותו נאום רפורמה משפטית מפורסם, והחליף את הטנקים מאז בג'יפים גמישים יותר של סיירת. עכשיו, אולי בגלל האיום מצד בג"ץ שדרושה פעולה לפני מתן פסק דין, הוא בעצמו מבקש להשיג פשרה ולמנות נשיא קבוע לבית המשפט העליון, שלא בשיטת הסניוריטי. אפשר להתווכח על פשרת לוין, אם הוא שינה את הגישה או שזה עוד תרגיל. מה שבטוח, הניסיון לצבוע כל רצון בשינוי של מסורת עתיקה, שייתכן שעבר זמנה, בצבעים שחורים של "קץ הדמוקרטיה", הוא מופע נוסף של צביעות, שבעצם בא ואומר: שר המשפטים לא בא לנו טוב בעין, גם המפלגה שלו מצורעת בעינינו, ובכלל מחנה הימין משוקץ, והעומד בראשו הוא הרי כבר מזמן פסול חיתון. לפוזיציה, מסתבר שוב, אין גיל. היא תקבור את כולנו.
מדליסטים של החיים
קחו את ארטיום דולגופיאט, גדול ספורטאי ישראל. חשבו כמה שעות של קריעה עצמית בלתי מתפשרת עברו עליו. כמה שנים של אימונים מפרכים, של תזונה מדויקת, ובכלל, של חוסר ויתור עצמי - הקריב מחייו. עכשיו דמיינו את דולגופיאט עושה את זה בלי רגל או יד או עם טראומה שרודפת אותו מתאונה קשה או משדה הקרב ולא מרפה.
אחרי שהמשלחת האולימפית רשמה את המשחקים הטובים בתולדות המדינה, מגיע עכשיו תורם של הספורטאים הפראלימפיים לתת בראש. כתמיד, הם יעשו את זה בשקט, עם סיקור תקשורתי מינימלי. רק הם והמאמץ המפרך, הראוי להערצה, בדרך למדליות. סמכו עליהם, הם לא יאכזבו את הסטטיסטיקה של עצמם ויביאו אותן.
האמת היא שכל אחד מהספורטאים הללו הוא כבר מדליסט של החיים. נפעמתי מהם כשהייתי ספורטאית בעצמי שהתאמנה לצדם, אחר כך ככתבת ספורט. פגשתי אנשים שלא נכנעים לפציעה, לנכות, למזל רע, לתאונה או למלחמה שהפכה להם את החיים, ובוחרים להישיר מבט, פנים קדימה. המוטיבציה הספורטיבית האדירה שבכל אחד מהם היא תמונת מראה למאמץ העילאי שהם משקיעים בכל יום בחייהם. לקום מכל נפילה, להמשיך הלאה, לייצג בכבוד את המדינה.
פראלימפיים יקרים, מצדיעה לכם ביד אחת ומחבקת בשנייה. בהצלחה!