לו הדבר היה תלוי בי, יכול להיות שכלל לא היה טקס. לו הדבר היה תלוי בי, ייתכן שהיינו מסתפקים בעלייה לקברם של הנרצחים ושל הנופלים, כמו שנהוג לעשות בימי זיכרון, אומרים קדיש, כואבים, וזהו. לו הדבר היה תלוי בי, וכבר הוחלט להפיק טקס, סביר שהייתה נמצאת דרך להתנהל סביבו אחרת. אלא שהדבר לא תלוי בי, ומה שמונח בפנינו כעת הוא טקס זיכרון ממלכתי שמדינת ישראל, באמצעות ממשלת ישראל, מפיקה.
ומול זה, הדבר האחרון שהייתי עושה זה לשתף פעולה עם טקס אלטרנטיבי. כי הטקס האלטרנטיבי, שנמצא כבר כמה ימים על הפרק, איננו עומד בחלל ריק. הוא עוד מהלך בדרך לפירוקה של הממלכתיות. כל מי שלא טוב לו משהו שעושה הממשלה - והרי תמיד למישהו מאיתנו לא טוב משהו - בונה לו אלטרנטיבה.
צה"ל יצר לראשונה תפקיד שיעסוק בנושא האזרחי הומניטארי - זו המשמעות
"המסורת" תשתנה? דפוס ההצבעה של הקהילה היהודית בארה"ב
יש טקס אלטרנטיבי ליום הזיכרון לחללי צה"ל. יש חבורה פרטית שהקימה "ועדת חקירה אזרחית" ומזמנת אליה עדים, כשהיא משתמשת בסמל המדינה ומתחפשת לוועדה ממלכתית, אף שהיא לא. היה "טקס כיבוי משואות", שניסה להיות תחליף לטקס הדלקת המשואות הממלכתי בהר הרצל, ולמרבה הבושה - הועבר בשידורים חיים, כאילו היה מקביל ושווה ערך לזה שארגנה המדינה.
ועכשיו יש טקס זיכרון אלטרנטיבי ל־7 באוקטובר, שיקוים כך או אחרת במקביל לזה הממלכתי, ויופק על ידי כל מי שיש להם ביקורת על הממשלה והחליטו להעניש את כולנו.
כלל אחד חייב להישמר
קראתי את ההודעה שפרסם השבוע חנוך דאום. "קיבלתי על עצמי להנחות את טקס הזיכרון הלאומי של המשפחות השכולות והחטופים", כתב. "דיברתי עם מארגני הטקס, ואני מתחייב שזה יהיה טקס ממלכתי, כל־ישראלי ומאחד". קראתי והתעצבתי. אתה לא יכול להתחייב שזה יהיה טקס "ממלכתי", חשבתי לעצמי, כי טקס שהוא אלטרנטיבה לזה של הממלכה לא יכול להיות ממלכתי. חנוך דאום הוא איש טוב. טוב מאוד. וככזה, ברור לי שמה שהוא חולל פה השבוע בא ממקום של רצון טוב.
אלא שלא תמיד כוונות טובות ורצונות טובים מובילים לתוצאה טובה. ובמקרה הזה, דאום לא חיבר אותנו השבוע. דאום פירק. בדיוק הפוך ממה שהוא עושה בחייו בכלל, ומאז 7 באוקטובר בפרט. כי מדינת ישראל, הרשמית, האחת, היחידה, זו שאין לה אלטרנטיבה, ארגנה מיזם ממלכתי. וכשאתה מחליט להתחרות בה, גם אם אתה קורא למה שאתה עושה "טקס זיכרון לאומי", שום דבר בו איננו לאומי. רחב ככל שיהיה, מלא בכוכבים ככל שיהיה, נהנה מתמיכה של כלי התקשורת ככל שיהיה, הטקס הזה יישאר עדיין טקס פרטי, שפוצע פצע מכוער נוסף בגופה של הממלכה.
אפשר להתווכח עם מירי רגב, אפשר לכתוב נגד בנימין נתניהו, אפשר להפגין נגד שניהם, ואפשר לטעון שהטקס היה צריך להיראות כך ולא אחרת. אבל יש כלל אחד שחייב להישמר. למדינת ישראל לא מעמידים אלטרנטיבה. נכנסתי לקישור לתרומות לטקס האלטרנטיבי, זה שאליו הפנה דאום בדף הפייסבוק שלו.
"ב־7 באוקטובר 2024", נכתב שם, "בעזרתכם, עם ישראל יתאסף בהמוניו לטקס זיכרון לאומי אמיתי, שייתן את הכבוד הראוי לכל מי שנרצח, נחטף, נפל על הגנת המדינה, למי שאיבדו את היקרים להם ואת בתיהם באסון הנורא הזה - ויותיר את הטקס ה'ממלכתי' של הפוליטיקאים כטקס אלטרנטיבי ושולי, כפי שהוא צריך להיות".
חד וחלק. שחור על גבי לבן. ואני שואל אותך, חנוך, זה מה שרצית לעשות? להשאיר את האירוע הממלכתי של מדינת ישראל – בין אם אתה אוהב את השרה שאחראית עליו ובין אם אתה בז לה – "טקס אלטרנטיבי ושולי"? יש מדינת ישראל ויש מדינה אלטרנטיבית? אתה באמת מזדהה, חנוך, עם הטקסט שאליו הפנית בדף הפייסבוק שלך, שלפיו "נשארנו בלי הגנה, בלי תקווה, עם מדינה לא מתפקדת"? מי אלה מאות החיילים שמסרו את נפשם על הגנת המדינה בכלל, ועל הגנתם של יישובי העוטף בפרט? הם לא המדינה? הם חברה פרטית? לוחמי הצנחנים וגולני וגבעתי והנח"ל והשריון הגיעו לשם במסגרת יוזמה עצמאית? במסגרת המדינה האלטרנטיבית?
אפשר למתוח ביקורת על המון דברים. לי עצמי יש ביקורת כזו מפה ועד אמריקה. אני לא מתחבר למירי רגב. לא התחברתי מעולם למדיניות של ממשלות נתניהו מול רצועת עזה. כתבתי על זה מיליון פעם. אבל מדינת ישראל חונכת בימים אלה קיבוץ זמני שהיא הקימה עבור מפוני קיבוץ בארי בעלות של 500 מיליון שקל. קיבוץ זמני. לשנתיים בלבד. מדינת ישראל חונכת עכשיו עוד קיבוץ זמני, גם למפוני חולית, בעלות של 100 מיליון. זו מדינה לא מתפקדת?
כאמור, ביקורת היא עניין חשוב. בעקבות אירועי 7 באוקטובר יש לכולנו ביקורת במשקל כבד מאוד, ומגיעות לנו תשובות על הרבה מאוד שאלות. אבל לבטל כאן את הכל? אין מדינה? אין צבא? אין תקווה? אין כלום? הכל אלטרנטיבה? וכשהמתרימים לטקס האלטרנטיבי מסבירים מפורשות, בכתב, שהטקס צריך לעסוק גם "בהפקרה" ולספר גם את סיפור "המחדל", "בלי מסיכות ושקרים", כדאי שנשאל את עצמנו - זה טקס זיכרון או הפגנה? כן, היה מחדל. כן, צריך לעסוק בו. ועוד איך שצריך. אבל איך זה קשור לטקס הזיכרון?
יש לך כוח, חנוך. כוח עצום. יכולת לתת צלצול לראש הממשלה. למירי רגב. למי שאתה מכיר. להזמין את עצמך לפגישה. להציע את עזרתך כדי לעשות את זה הכי טוב שאתה יודע. להביא את הרוח שהפחת פה בשנה האחרונה, בעזרה הענקית שהושטת למילואימניקים, כדי לחבר אותנו. את שדרות ואופקים עם כפר עזה וניר עוז. את אלה שהצביעו כך ואת אלה שהצביעו אחרת. את מי שבאו ממקומות שונים ונלחמו בח'אן יונס באותו צוות עם אותם מדים ועם אותה רוח, שלא אפשרה להבחין מי מפה ומי משם.
קראתי את מה שפרסמה השבוע דוברת אחד הקיבוצים בעוטף לגבי תמיכת הקיבוץ שלה בטקס האלטרנטיבי, שאותו הקפידה לכנות "טקס ממלכתי, מטעם ומלב משפחות הנרצחים והחטופים...". שמעתי השבוע גם את דובר התנועה הקיבוצית. "הקיבוצים, אחד אחרי השני, אמרו 'לא בבית ספרנו'", הסביר. "...מירי רגב לא מתאימה וגם ממשלת ישראל. הממשלה שהפקירה, היא לא יכולה לעשות את הטקס הזה ולייצר את התכנים שלו... היא את שלה עשתה ב־7 באוקטובר...".
וזה העניין. יום הזיכרון הממלכתי איננו עסק פרטי. לא של התנועה הקיבוצית וגם לא של אף קבוצה אחרת. נהרגו ביום המר הזה 301 חיילים של צה"ל. מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ ומההתנחלות. הוריהם צריכים עכשיו להחליט אם הם בצד של המדינה או בצד שנגדה? באופקים נרצחו בטבח 27 תושבים ונהרגו שישה שוטרים, לא כולל תושבי העיר שנהרגו במקומות אחרים. בפסטיבל הנובה נרצחו 364 צעירים. בשדרות 7 באוקטובר יהיה יום הזיכרון ל־30 אנשי כוחות הביטחון וההצלה ול־40 אזרחים. וזה עוד לפני שספרנו את מי שנרצחו במושבים ובדרכי הנגב המערבי. האם כל אחד מאלפי או מעשרות אלפי בני המשפחות של אלה ייאלצו כעת לבחור צד?
אי אפשר לספר לעצמך שאתה ממלכתי ולתמוך באירוע כזה. כי ממלכתיות זה להבין שיש ממשלה שרק היא מוסמכת לעשות דברים בשם הממלכה - בין אם אנחנו אוהבים את בעלי התפקידים בה, ובין אם לא. אני חוזר, ולא בפעם הראשונה, אל השיחה שקיימתי אחרי ההתנתקות עם הרב חיים דרוקמן, כששאלתי אותו לדעתו על אנשים בציונות הדתית שמתקשים להניף את דגל ישראל ולהתפלל לשלומה של המדינה שעקרה אותם מבתיהם. "אם אני ברוגז עם החזן בבית הכנסת, אני לא אומר קדושה?", דפק על השולחן, "זו המדינה שלי, וזה העם שלי. וגם אם נעשים דברים שמקוממים אותי, אני לא מחליף את העם ולא מחליף את המדינה".
לא רוצים? אל תצפו
קראתי ושמעתי השבוע מה עשה הטקס האלטרנטיבי הזה למשפחות רבות. חלק מהן, בניהן נפלו בקרב במסגרת שירותם הצבאי. חלק אחר - נטבחו בנובה, בפתח ביתם בשדרות או במושבים שבעוטף. "הטקס האלטרנטיבי זה לא טקס זיכרון", אמרה איריס חיים, אמו של יותם שנחטף ונהרג בשוגג מאש כוחותינו. "זו מחאה נגד הממשלה הנוכחית. זו אמירה מאוד מפלגת. האנשים שעומדים היום בראש המדינה הם האנשים שנבחרו... יש לנו אחריות. הטקס האלטרנטיבי מסוכן... כשאומרים 'טקס אלטרנטיבי' למעשה אומרים 'בואו נייצר אלטרנטיבה למדינת ישראל'".
"מי ששלח את בני עמית לקרב זו מדינת ישראל", הסביר בכאב איציק בונצל, שבנו עמית נפל בקרב ברצועת עזה. "לא קיבוץ או גוף אלטרנטיבי כזה או אחר. הוא נשלח על ידי מדינת ישראל והוא נהרג על קידוש השם בדרכו להשיב את החטופים. אם המדינה היא זו ששלחה אותו, המדינה היא זו שצריכה לקיים טקס הנצחה. מירי רגב היא לא העניין. אני רוצה לדעת שב־7 באוקטובר מדינת ישראל מוקירה את הגבורה ואת האובדן של הנרצחים ושל חיילי צה"ל".
אחריהם צייץ בטוויטר יריב חג'בי, בן מושב יכיני, שאליו חדרו מחבלים ב־7 באוקטובר. חג'בי איבד אח וארבעה בני משפחה נוספים, במושב שלו, בנובה ובתחנת משטרת שדרות. "נלחמתי ברוצחי אחי ובן דודי עד לחיסולם", כתב, "פיניתי אותם בעצמי לאחר יומיים, כי אף אחד לא עשה זאת בשבילנו. אני בגיל 54, מתנדב במילואים בדרך לצפון בקרוב... אל תיתן יד לביזוי משפחתי, אל תיקח חלק בקרקס התקשורתי שמבזה אותנו. לנו יש מדינה ולה ממשלה שאחראית לחיינו למרות הכל... זה שלנו אין פרופיל תקשורתי כמו לאחינו בקיבוצים לא אומר שצריך לקחת חלק בפילוג בינינו... אני בעד כל טקס וכל מעמד של משפחות השכול שרוצות לבטא את כאבן, את הביקורת שלהן, את הזעם, הכל. ברגע שזהו טקס אלטרנטיבי שבא במקום או בזמן הטקס הממלכתי כקונטרה, יש בו אמירה מפלגת. גם בשכול של 7 באוקטובר נייצר פילוג?... אומנים מתחילים לשחק בנשמה הפצועה שלנו? ההוא לטקס הזה וההיא לטקס השני, כאילו שנפתחה תחרות ביניהם מי מכה אותנו יותר חזק".
"זו פוליטיקה על דם הנרצחים", אמרה ב"גלי ישראל" גליה חושן, שבתה הדר נרצחה במסיבה. "מבחינת המדינה בוודאי שצריך להיות טקס זיכרון, ומי שלא מתאים לו שלא ישתתף... בשנתיים האחרונות, הקבוצה הצעקנית הזאת יצרה לגיטימציה להתערב, למרוד, להפגין ולהרוס כל דבר שלא מוצא חן בעיניהם".
ברוח הדברים הללו התבטא ב"גלי ישראל" גם יעקב מצלאווי, אח שכול תושב רמלה, בעקבות הודעתו של ח"כ חילי טרופר. "במידה שהמשפחות והקהילות שנפגעו ירצו בכך", כתב טרופר, "אגיע גם אני לטקס הלאומי ב־7 באוקטובר שהן מארגנות. הם מרכז הסיפור, וראוי שהם יהיו השותפים המובילים בכתיבתו".
"כשאתה אומר 'אני לא הולך לטקס הממלכתי, אלא לטקס האלטרנטיבי", אמר מצלאווי, "איזה מסר אתה חושב שאתה מעביר למשפחות השכולות? כשאתה אומר 'אני רק אשב שם בשקט', לדעתך זו ישיבה בשקט או זעקת פילוג? אתה יודע מה אומרות המשפחות השכולות שסביבי? זו הרגשה שיש טקס לשחורים וטקס ללבנים. לא רצו אותנו בקורסי הטיס, עכשיו גם רוצים לעשות טקס נפרד? לאן אנחנו נידרדר? בזמן ממשלת השינוי היה כאן ברמלה טקס, מישהו פה בכלל חשב או שקל לעשות טקס אלטרנטיבי? זה עלה למישהו בכלל לראש? חס וחלילה, כולם הגיעו וכיבדו את הטקס. מה זה הדבר הזה? זו הפרטה של טקסי 7 באוקטובר. יש פרות קדושות, והמינימום שבמינימום זה שאנחנו חייבים לשמור עליהן".
מהר מאוד החלו הדיבורים ברשתות על קיבוצים מול מושבים, על אנחנו ועל הם, על ישראל הראשונה ועל ישראל השנייה. האם כל אלה צודקים? זה בכלל לא חשוב. מה שחשוב זה שההחלטה לייצר טקס שהוא אלטרנטיבה לזה של המדינה פתחה פה פצעי ענק, פוצצה מורסות ישנות, והחזירה אותנו באוטוסטרדה אל 6 באוקטובר. מי, לעזאזל, היה צריך את זה עכשיו?
לא רוצים לצפות בטקס הממלכתי? אל תצפו. רוצים למחות נגד התכנים שיהיו בטקס הזה, אף שאיש מכם לא יודע כרגע כלום על התכנים האלה? אין בעיה. רוצים לארגן טקסי זיכרון מקומיים בקיבוצים? זה אך מתבקש. יתרה מכך, אני בעצמי ארצה מאוד להשתתף באחד מהם, מאותה סיבה שהביאה אותי בשבוע שעבר אל בית העלמין של קיבוץ ניר עוז ואל הלווייתו של יורם מצגר.
מי שרצח את תושבי ניר עוז, רצה לרצוח גם אותי ואת ילדיי. כולנו עם אחד. לכולנו גורל אחד. ומהמקום הזה, אם תושבי הקיבוצים יזמינו את תושבי אופקים להשתתף בטקס הפרטי שלהם, וייסעו לשדרות כדי ליטול חלק בטקס המקומי שלהם, זה יהיה יותר חזק מכל דבר אחר. זה יהיה אות וסמל לאותו חיבור שהצלחנו להוכיח לעצמנו בשנה האחרונה שאנחנו יודעים לחבר. אבל שום דבר מכל אלה לא יכול להחליף את הממלכה. כי לממלכה אין תחליף.
ההצעה "להרגעת הרוחות" ששיגר חנוך דאום ביום רביעי, אף שמהיכרותי איתו אני משוכנע שגם היא באה ממקום של רצון טוב, רק לימדה על עומק הבעיה. לא מפני שאחרי שמדליקים שריפת ענק, קשה להציע כוס מים כדי לכבות אותה. גם לא מפני שפצעים כואבים, שנפערו השבוע אצל משפחות שכולות רבות, יהיה קשה לרפא במהרה.
ההצעה הזו לימדה על עומק הבעיה, הן בגלל הגישה שלה והן בגלל המהות שלה. "אני פונה לממשלת ישראל בהושטת יד ובהצעה למען האחדות", כתב. "הואיל והאירוע שלכם מוקלט, בואו נדאג שהשעות יהיו נפרדות, כך לא תהיה התנגשות וזה לא חלילה יהיה טקס מול טקס".
שימו בצד את העובדה שכל המוטיבציה לטקס האלטרנטיבי באה ממקום של "טקס מול טקס", וכל הציטוטים של דוברי הקיבוצים בשבוע האחרון הדהדו את העובדה הזו בקול גדול. העניין הוא שלא ממשלת ישראל צריכה להיות הכתובת לפנייה הזו. ממשלת ישראל צריכה לשדר את הטקס מתי שנראה לה נכון, כי היא ממשלת ישראל, ומי שמבקש לייצר אלטרנטיבות פרטיות, שיתכבד ויזיז את שלו. זה לא עניין טכני. זו מהות.
אין כאן שתי מדינות – מדינת ישראל ומדינת האלטרנטיבה - שמנהלות ביניהן שיחות בילטרליות. מדינת ישראל יש רק אחת. אין בלתה. והתהליך הזה, שבמסגרתו כל מי שלא אוהב את ההנהלה הנוכחית של המדינה מחפש תחליף – לא להנהלה, למדינה - הוא מדרון חלקלק, שכדאי מאוד לכולנו לשתף פעולה כדי לעצור אותו כאן ועכשיו.