כולנו צריכים להגיד תודה לחנוך דאום. משהו בדרך שבה הוא מתנהל נמצא בדיוק בתדר הנכון לתקופה הזאת. הוא לא נסחף עם ההמון, לא עוקץ, לא מתמרמר, לא מתחרפן ולא נכנס לעימותים ולקרבות אגו. הוא מוביל קו מתון אבל ממש לא רופס; להפך, הוא מאוד נחוש לפלס דרך חיובית. לעזור למילואימניקים, לצחוק, אבל גם לכאוב בכנות. להנציח.

בהתחלה, כשהוא הודיע שינחה את הטקס האלטרנטיבי לציון שנה ל־7 באוקטובר, חשבתי שחבל. בשביל מה לקיים שני טקסים? הרי טקס מתחרה הוא לא תרופה לפילוג. אבל דאום לא אכזב. הטקס ה"אלטרנטיבי", מילה קצת מאוסה, שינה את שמו לטקס הלאומי.

לחלק מהאמריקאים נמאס מהכאוס הפרו- פלסטיני - וכאן זו ההזדמנות של ישראל | לילך סיגן
לא ננצח עם ממשלה כזאת: החבר הקיצוני והחד מימדי שבה צריך ללכת

אף שזרמו אליו אומנים ומשפחות שכולות שרצו להשתתף בו, בשעה שהטקס ה"ממלכתי" של מירי רגב הצליח בעיקר להבריח אותם – דאום המשיך לחפש פתרונות. הוא לא בא לריב, הוא בא לאחות. כמו רובנו, גם דאום חושב שקיום טקס באופקים זה רעיון יפה וראוי, אז למה להרוס? בסוף הוא מצא את הדרך שבה הטקסים ישלימו זה את זה ולא יתחרו זה בזה. אף אחד לא רוצה לבזות את זכר הנופלים והקורבנות.

מה שהכי חשוב ללמוד מדאום זה שהוא לא נסחף. רובנו נסחפים לשיטה הצינית שהביאה אותנו ל־7 באוקטובר, כאילו בלי לשים לב. מישהו לוחץ לנו על כפתורי הזעם, ואנחנו נופלים למלכודת תוך שנייה. זה כבר קרה לנו יותר מדי פעמים, והגיע הזמן שנתחיל להיות מודעים למה שקורה כאן. יש גורמים שפשוט משחקים בנו, כי הם יודעים בדיוק איך נגיב. אנחנו צריכים להפסיק להיות צפויים כל כך, כפלסטלינה בידיהם של פוליטיקאים ותועמלנים.

הרי הכוחנות, הזלזול והפיצול מסכנים את כל אזרחי המדינה. גם את תושבי הקיבוצים בעוטף, וגם את תושבי שדרות ואופקים. גם את המרכז וגם את הפריפריה. כולנו בוכים מכאב עם כל "הותר לפרסום", וכולנו בוכים מאושר עם כל חטוף שמשתחרר. המצרך הכי מבוקש בחברה הישראלית היום הוא סולידריות. הציבור העצום שצמא לה, צריך לשים לב אחרי מה הוא נסחף. למי הוא מגיב ולמי לא, ואיך נשמעות התגובות שלו.

לפצל בין הקורבנות

ההתעקשות של מירי רגב "להתעלם מרעשים" ולקיים את הטקס המקורי, ומתוך כך גם לפצל בין תושבי הקיבוצים שהתרעמו על הטקס לבין תושבי אופקים, היא לא באג אלא פיצ'ר של הממשלה. חבריה מתמחים בספינים שיוצרים מריבות פנימיות, כי זאת השיטה שלהם כבר שנים רבות.

מי שרוצה אחדות, לא ממנה את מירי רגב כאחראית. מי שרוצה פשרות והסכמות, לא מאפשר ליריב לוין לסרב לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כי אין לו בה רוב. מי שרוצה ממלכתיות, מקיים גישושים מקדימים עם נפגעי הטבח המזעזע, ולא קובע להם עובדות בשטח אחרי האסונות האיומים שחוו. הוא בטח לא מכנה את התנגדותם "רעשים", ואחר כך מצהיר שהוא פועל ב"רגישות".

אבל אין מה להתעצבן כי מדובר בשיטה שזו מטרתה – לעצבן. אז כדאי שלפחות אנחנו, הציבור, נהיה מודעים אליה ולא נילכד שוב ברשתה. הרי אין כאן שום דבר חדש. זוכרים את מה שאמר נתן אשל לפני בחירות 2020? "הציבור הזה – מה מחמם אותו? למה הם שונאים את התקשורת? השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו, ומירי רגב עושה עבודה מצוינת".

ומה אמרה רגב בעצמה ב־2016? "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו". אז גם הפעם לרגב יש מטרה – לשלוט בנרטיב ולא לאחד את העם אלא רק את ה"מחנה". אם צריך להגיד "אחדות" ולהאשים מישהו אחר בכך שהוא מונע אותה מהציבור – גם את זה היא תעשה.

זו השיטה שהממשלה יודעת ומכירה. לא שהאחרים הם טלית שכולה תכלת. יש עוד פוליטיקאים שמשתמשים בשיטה הזו, ולתקשורת יש חלק ניכר בהדהוד הציטוטים הפרובוקטיביים מכל הכיוונים. זה בטח לא מקדם אחדות, אבל הממשלה שלנו היא אנטי־אחדות בהגדרתה, ולמרבה הצער, 7 באוקטובר לא שינה אותה.

ספין על האחדות

כולם מתווכחים על האשם העיקרי במחדל, ויש הרבה אשמים. אבל הכישלון הגדול ביותר של הממשלה הוא לא אירועי 7 באוקטובר, אלא הדרך שבה היא מתנהלת עכשיו, אחרי אירועי 7 באוקטובר.

בעם יש צורך עצום באחדות, והממשלה אינה יודעת לספק את הצורך הזה. הוא לא מתאים לה מבחינה פוליטית, ולכן היא רק עושה ספין על הצורך באחדות. היא מנסה להחזיר לעצמה לגיטימציה ציבורית על ידי שלהוב המחנה, ומקווה שמתישהו זה יעבוד. יש גם יתרון נוסף: כשכועסים ומתקוטטים ומאשימים זה את זה בהסתה, זה מסיט את תשומת הלב מהמציאות שנקלענו אליה.

התמונה ששרפה את הרשת השבוע היא זו של הרופא הדתי בבית החולים סורוקה, רוכן מעל החטוף שניצל, פרחאן אל־קאדי מרהט. היא מייצגת את הפסיפס הישראלי שכולנו רוצים להתגאות בו, אבל ככל שהממשלה "שולטת בנרטיב", יש פחות הזדמנויות. הפוליטיקה הורגת אותנו, ואפילו כמה פוליטיקאים כבר מבינים את זה, חלקם מהקואליציה.

ישראל צריכה הגבלת כהונות, כך שנבחרי ציבור יפסיקו לחשוב כל הזמן על המשך הקריירה שלהם ויחשבו רק איך הם ממצים לטובה את הקדנציה הנוכחית. ישראל צריכה ממשלות רחבות שיגיעו לפשרות והסכמות, ולא קיצונים שיטלטלו אותה ויסכנו אותה. היא לא צריכה בהנהגה את אלה שיאשימו אחרים בכך שאין אחדות, אלא את אלה שיגרמו לאחדות לקרות.

הדרך הטובה כבר משורטטת לפנינו, והיא לא בנויה מעצבים או מהוקעה חוזרת ונשנית של מה שכבר הוקע מאה אלף פעם. רובנו הבנו מה לא בסדר. הדרך הטובה לא בנויה על רמיסה של מישהו אחר. היא בנויה מיושרה, מלכידות, ממצוינות, מערבות הדדית וערכית. זו הישראליות שכולנו מאמינים בה. אז שימו לב אחרי מי אתם נסחפים. יש איזשהו "בייס" שאוהב את הפילוג, שנסחף אחרי לעג ושנאה. לפני כחצי שנה היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט העריך שההיקף שלו 18־13 מנדטים. אבל רוב הציבור צמא לדרך המאחדת. אי אפשר לריב כל כך הרבה, במיוחד תוך כדי מלחמה.

ישראל זקוקה לשלום פנימי כדי להתקיים. הזרם שמבין את זה קיים, לא צריך להמציא אותו, אלא לבחור בו ולהצטרף אליו. נמצאים בו חנוך דאום, עידן עמדי, חילי טרופר, הנשיא יצחק הרצוג, שולי רנד ועוד רבים אחרים. הוא על־מפלגתי, הוא מדבר מהלב ולא מתוך רצון "לשלוט בנרטיב". לא תתעצבנו בגללו אלא תקבלו ממנו השראה. כולנו יודעים להבדיל בין שתי התחושות האלה.