באמא שלי, ידעתי שזה יהיה קרב הישרדות, אבל כיפוש הבטיחה לי שיהיה בסדר. "מאמי, האם אי־פעם אכזבתי אותך? אתה יודע שאני מפיקה טובה. תתרכז בשמירה על הסלולרי, הסיגריות וסוכריות המנטה בכיס ובפאוץ', כל השאר עליי", אמרה.
היא הזמינה את החופשה ברודוס מזמן. הכל אצלה עם אקסלים ותאריכים מדויקים - גם לשנת 2025, אולי אפילו יותר - לא בדקתי. אני מקיץ כשאני מקיץ, ואני לא יודע איזה יום היום, ולא טורח לברר לפני פעמיים אספרסו עם כוס קרח, כי רופא אף־אוזן־גרון המליץ לי על "כלכלה קרה" כתנאי להימנעות מצרידות.
הוא רומני, וכיוון שלאב ולאם האומה יש גם רופא רומני, ד"ר ברקוביץ', שהוא רופא ילדים, אני מאמין במומחה שלי עם המבטא הרומני הכבד. אין לו דיפלומות על הקיר, יש לו רק תרשים של ראש־צוואר.
ביני לביני אני משוכנע שהוא היה פועל במכון פתולוגי, ניסר קצת גופות, אולי גם תפר קצת, עלה לארץ וכאן הוא הר־דוקטור. כן, אנחנו מדינ'ע פרטייה, כל אחד יכול.
אחרי האספרסו אני סוחט שני לימונים לכוס של חצי ליטר עם מים קרים, שותה, ורק אז מברר מה קרה בלילה שבו ישנתי, ואני ישן כמו דוב. ביקשתי מהמומחוי־הרומיינר שייתן לי מרשם לרוקסו, למקרה שהשקדיות שלי ימאסו בי ויתחילו להתפרע עליי.
"מר קופמן, לא צריך מרשם, צריך מפסיק מעשן, כן? אם מפסיק, בריא כמו עגל ורוד, מה בשר שלו טעים מאוד", הוא מבהיר לי, "שלום מר קופמן, יש פציינטים מחכים. אתה ללכת, יום טוף לך".
יצאנו לנתב"ג בלי מרשם לרוקסו. ידעתי שאצטער על זה, אבל קיוויתי שלא. הגענו לנמל התעופה, טרמינל 1, והאולם הענק היה ריק. "בואנ'ה כיפוש, את אלופה כפרע, חבל מירי המחוננת לא לקחה אותך להפיק את הטקס של אבי האומה", החמאתי.
עברנו את כל שלבי הבידוק בדרך לאגף הממריאים. ואז חשכו עיניי. אלפים של אנשים, תשושים נפשית ורגשית, ילדים משתוללים ולוח טיסות שמודיע שכל הטיסות "לא סופי".
כל האנרגיה עזבה לי את הגוף, השתדלתי להירגע, ממש התאמצתי. הצדיק שלי גיאצ'ו, שהבטיח לי שיתנהג יפה ("ממש יפה, הכי יפה שאני יכול, אבא"), טמטם את כיפוש לבוא איתו לדיוטי־פרי כדי לרכוש לפטופ.
האישה ראתה שאני מפתח קריסת מערכות, מיהרה לחנות של מיצים טבעיים וחזרה עם שייק תות ואננס, על בסיס מיץ תפוזים. "מאמי, הושבתי אותך ליד כלוב העישון, תרגיע, הכל בסדר".
יוסי סתומיאן התחיל לעסות לי את הכתפיים, וכיפוש הוסיפה: "יוסי, שמור עליו. אני הולכת עם רונית לקנות את הלפטופ לגיא". יוסי חייך ואמר לי: "תירגע. אני יודע שאתה אלרגי לרעש, אבל תירגע. זו טיסה קצרה, כיפוש דאגה לך ולי למושבי פרימיום. עוד שעה וחצי אנחנו בבריכה, אני מטפל בך במים, אתה שוכח מהכל. הבאתי איתי את כל הגומיות והמצופים, רק תירגע".
ניצלתי את הזמן כדי לבהות בנוכחים, בעיקר כדי להתרשם מהכחדת המושגים "גבר/אבא" במשפחה. נשים משחקות בסלולרי ו/או אייפד כשהן עונדות אוזניות, אבל הבעל מחליף חיתול לתינוק ומדבר בשפת הילדים עם הבת הגדולה יותר, שדורשת בצרחות שייקח אותה לפינת המשחקים.
לא סתם 40% מהזוגות הנשואים מתגרשים, עובדה. אני אב לשלושה ילדים, בחיים לא נגעתי בחיתול, ואיני מזהה פגיעה בילדיי. אני מוכן להוריד את הירח בשביל כל אחד מהם, אבל החתלה ומשחקייה זה מחוץ לתחום.
נכון שבנותיי אומרות לי שאני פרימיטיבי וחשוך, אין לי בעיה עם זה. שלחתי את סתומיאן ללוח הטיסות כדי לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורה: "יש עיכוב של שעתיים". הייתה לי תחושה של אובדן קשב וריכוז לנעשה סביבי. יוסי שאל אם אני רעב. "יוס, תביא לי כריך טונה גדול, מלחם בלי לכלוך של זרעים וגרעינים ובלי מיונז", השבתי, "רק טונה, עגבנייה ומלפפון ירוק. אם אין לו מוכן, שיכין חדש, עדיף חדש".
כיפוש ולהקתה חזרו מהדיוטי עמוסים בקופסאות. "למה לא השארת לאיסוף בנחיתה?", שאלתי. "אסור להשאיר קניות בסכום של מעל 200 דולר", היא ענתה.
בעוד גיאצ'ו מתחבר לקירות עם הסחורה החדשה ומטעין את המקלדת החיצונית והעכבר האלחוטי, לכיפוש הייתה הודעה בשבילי. "מאמי, מתברר שיש נחיתת ביניים בלרנקה, כך הודיעו לי מישראייר, זה שיקול ביטחוני".
רק שמעתי את המילים "שיקול ביטחוני", עלה לי הדם לראש. בלעתי מיד נקסיום, עוד לפני שתעלה הצרבת, ושאלתי מתי אני מגיע לרודוס. "מאמי, הכל בשליטה", השיבה כיפוש.
"תיכנס למוד של חופשה, יהיה לנו כיף". איזה כיף ואיזה נעליים, חשבתי בראש. עוקצים אותנו, הפקר־הפקר־פטרושקה. במקום טיסה של שעה ו־20 דקות לרודוס, שכבר עשינו עשרות פעמים, עכשיו שלוש וחצי שעות, לא כולל העיכוב.
ביררתי קצת למה וכמה, אז סיפרו לי צ'יזבט מקסים, שלפיו צוותים זרים לא מוכנים לנחות בתל אביב, אז צוות של יידעלך ייקח אותנו ללרנקה, משם ימשיך צוות של גויים לרודוס. בהמשך ישתנה ההסבר למציאות שלפיה הגויים לא רוצים ללון בתל אביב, אבל אני טס אחר הצהריים, בואכה ערב ולילה.
הסתיים העיכוב, עולים לטיסה. מגיעים לאיזו חורבה מעופפת של חברה זרה. בהמשך יתברר שזו חברה אוקראינית. המטוס המיושן מזכיר את הדקוטה הישן והטוב. בסבנטיז עוד טסתי בדקוטה עשרות פעמים משדה דב לסנטה קתרינה.
אבל הייתי חייל, לא תייר שמשלם 870 דולר הלוך־חזור, כולל תוספת של מקום לרגליים. הבטתי עוד קצת במטוס וראיתי שהריפוד הבלוי מודבק בגאפרים, אבל עדיין ניתן לראות את חומרי הבידוד בין המרכב של המטוס לתא הנוסעים.
המראנו ב־18:13, איחור של שעתיים ו־58 דקות משעת הטיסה בעת רכישת הכרטיסים. עיון בכרטיס הטיסה גילה שהיא אינה כוללת מזון ומשקאות, רק מים, כאילו מדובר בלואו־קוסט, שהוא נורא היי־קוסט בטיסה של 3:30 שעות. דיילת בגובה 1.80 מ' פלוס, מדהימה ביופייה - והיחידה בטיסה - מזגה לנו מים מבקבוק, חס וחלילה שיהיה קר. ואני הרי על כלכלה קרה.
נחתנו בלרנקה אחרי כ־40 דקות. לא היה צוות ישראלי אלא עוד צוות של גויים, שהגיע במיניבוס להחליף את הצוות. מאחר שישבתי בשורה הראשונה, קמתי לצפות באירוע בדלת הכניסה.
הצוותים התחבקו והתנשקו, כאילו שבו מיעף של הפצצה בעזה במסוק קרב, לא בגרוטאה מעופפת. ההחלפה נמשכה 15 דקות, אבל המתנה לניירת נמשכה עוד שעה ורבע. לא חולקו מים מבקבוק בזמן הזה. כנראה ש"השיקול הביטחוני" אינו מתיר שתייה. גם לא השיקול החסכוני/קמצני. אסור בתכלית האיסור לטוס בחברה של יידעלך, זה מסוכן לבריאות, נורא מסוכן.
המראנו לרודוס. הדיילת בצוות המחליף הייתה בגילי, פחות או יותר. הליפסטיק לא שינה את מצב הצבירה שלה. כנראה שצבו רגליה, כמו רגליי שלי, אז לא הייתה חלוקת מים בטיסה, כי הרבה מים זה הרבה יקר. הכלכל והדיילת הקשישה בדקו בארונות ליד הקוקפיט אם יש להם אוכל ושתייה, היו להם כריכים ומשקאות קרים. יופי להם.
נחתנו בלילה. כיפוש ויוסי סתומיאן ארגנו לי אספרסו, כדי שתחזור אליי יכולת הדיבור. כיפוש ארגנה גם ואן מרצדס מפואר שיסיע אותנו למלון כדי להימנע מנחיל הפליטים שהגיע בשלוש טיסות מישראל וחיכה בתור להסעות של נציגי חברות ישראליות.
הבטתי בהם וחשבתי לעצמי: כלב שמונעים ממנו אוכל מספיק זמן, הופך לחיית טרף. לי אסור להיות רעב, זה משפיע עליי לא טוף, ואני הופך לבהמת טרף, על כל המשתמע.
הגענו למלון "מיציס אלילה", יופי של מלון, סחתיקה על כיפוש. אם הייתה נופלת עם המלון, הייתי חוזר בבוקר, כי הטראומה של הטיסה הייתה קשה לי.
על הסובאח, גיאצ'ו התעורר והגיע למיטתי ולחש לי באוזן. "אבא, בא לי שאני ואתה נעלה למצנח מעל הים ונעוף בכל האי הזה. מה אתה אומר? ראיתי את זה מהמרפסת, זה בכלל לא מפחיד".
"גיאצ'ו, שחרר אותי באמש'ך. רד לבריכה, אחרי זה אקח אותך לארוחת בוקר. מצנחים, רחפות, בננות וכל מיני, אלה רק אמא. מה נסגר איתך? אתה שוכח בן כמה אני? אם אני נופל למים, אין מה להוציא".
הוא לא התרגש מנאום התוכחה. "אבא, אתה רוצה להמשיך לישון, אז תבטיח לי שאתה עולה איתי למצנח. ואל תגיד לי 'אמא', אתה יודע שהיא פחדנית".
"גיאצ'ו, אין לי כסף, נשבע לך. רק לאמא יש".
"אבא, אל תתחיל איתי. הפאוץ' שלך פה, יש לך כרטיס, בוא נוציא כסף ותעלה איתי. זה רק 90 יורו, שאלתי כבר את האיש".
כיפוש רטטה מצחוק מתחת לשמיכה, כשהוא ירד עצבני. "מאמי, אתה לא יודע איך לענות לו, והוא יודע שאתה חלש. תגיד לו: 'אם אתה ממשיך להציק לי, אנחנו חוזרים הביתה, עכשיו'. אני כבר אמרתי לו שחוזרים מחר. כך בכל יום אני אשאל אותו: 'רוצה להישאר עוד יום? אז תתנהג יפה'. ככה חמישה ימים, הבנת?".
כן, היא פדגוגית גדולה מאוד, עליי. הוא חזר נסער. "שאלתי את האיש כמה עולה בננה, הוא אמר 'ניינטי', שזה 90 יורו, נכון, אבא? יאללה בוא, זה לא באוויר, לא תיפול לים, בסדר?".
הפתרון נמצא ברונית, בת הזוג של יוסי. היא גם טייסת מטוס חד־מנועי וגם טייסת מסוק קל. היא לא פוחדת מכלום, ההפך, היא אוהבת את זה. יוסי הציע את שירותיה, והיא הייתה נפלאה בראש השנה בקפריסין הטורקית.
היא וגיא קפצו ממגדלים של מקפצות. אז הם לקחו אותי אבל סיימתי את הקפיצה בסלטה לאחור, כשראשי נחבט בקרקעית הבריכה. מהבוםםםם של המפגש כל צוות החירום קפץ למים, ויוסי, שתפקידו היה לצלם - התעלף מהפחד.
"רון, בוא איתי לספא, רונית תיקח את גיא למה שהוא רוצה. אין לה פחד, יש לה אישיות אובדנית. טסתי איתה פעם, כמעט הקאתי עליה. היא אחרי שבוע רצתה שנטוס במסוק לקפריסין, אמרתי לה: 'כן, כן, תטוסי, אני־נבוא מאוחר יותר'. תשאיר לה את זה, אסור לנו אפילו לראות. בוא לספא, אטפל בך".
באמת היה שם כיף. יוסי עשה לי וואטסו בתוך הג'קוזי הענק, אחרי 30 דקות כבר הייתי מבושל, אז הוא הוביל אותי לבריכה של המים הקרים. זה העיר אותי מספיק, כדי לברר מה בדיוק קורה במערכת היחסים בין חברות התעופה למשרדי הנסיעות הגדולים והקטנים. אז בדקתי, לאט.
הרי כל חברות התעופה בארץ מפנות את הלקוח בעת מצוקה לסוכן הנסיעות שממנו רכש את הכרטיס. "זו לא אשמתי שאתה סתום ונותן לאיסתא לעשות עליך מכה, אבל כשיש בעיה אתה בא אליי", אמרו לי בישראייר.
אז מתברר שה"מכה" שעליה מייבבים בחברות התעופה היא עמלה של 5% מעלות כרטיס הטיסה, וזהו. רק במכירת חופשה כולל מלון בחו"ל עמלת הקמעונאי של משרדי נסיעות עשויה להגיע ל־8% מעלות החופשה.
אבל יפה שבכל חברות התעופה מספרים לך שאתה דביל וקבוק, ועובדים עליך. אלה שעושקות אותנו הן חברות התעופה, שקובעות את המחיר ואת תנאי הטיסה, כולל תעלולים של "שיקול ביטחוני", שהוא שיקול כספי נטו. גם מערכת הביטחון שלנו, שכשלה לא פעם, לא סומכת על חברות התעופה בכלום, וזה בדוק.
אגב, מכל הפארטיות שמעבירים עלינו במחירים מופקעים של מושבי פרימיום, משרדי הנסיעות לא רואים לירה סורית דפוקה. העמלה שלהן היא רק על המחיר הבסיסי, שבמקרה שלי הייתה 670 דולר.
ישאל כל אזרח תמים, איך הגענו למצב שבו מחירי הכרטיסים קפצו ב־300%, והתשובה היא פשוטה: כי הן יכולות בהיעדר חברות זרות שמתמודדות על היעדים. סיבה נוספת היא אימפוטנציה חריפה של הרגולטור, משרד התיירות למשל. אין למשרד המיותר הזה שום אמצעי להגביל את העושק והגזל באמצעות סנקציות, כי תמיד היינו חממה להון־שלטון.
משרד הכלכלה סיכם עם החברות על ארבעה יעדים שבהם תישמר השפיות עד לסוף השנה. מי שרוכש כרטיס טיסה עכשיו ליוון, קפריסין, וינה ודובאי - ישלם מחיר שפוי, אולי, כי תמיד יידעלך ימצאו דרך לעקוץ יידעלך, כי יש צום שמכפר על כל העוולות, ואחרי 26 שעות חוזרים לגזל ולעושק.
זה הרי סימן ההיכר של הגזע היהודי, המחילה. אצל הקתולים - בווידוי, אצל הכומר לפחות מתחייבים לא לעשות את זה יותר, אבל אנחנו ויתרנו על ההתחייבות הזו, מדאורייתא.
אנחנו, הציבור, באמצעות גועליציית האפסים שלנו עזרנו לכל חברות התעופה בקורונה וכמובן במלחמה. אז זו התודה שלהן על הסיוע הכספי הנדיב במיליארדים, בביטחונות, בהלוואות נוחות ועוד פינוקים.
אחרי שלמדתי מה קורה ואיך, חזרתי מבסוט לפגוש את כיפוש וגיאצ'ו. אז רונית באמת עלתה איתו למצנח, הוא היה מבסוט, אבל רק לעשר דקות. לאחריהן הוא התחיל להציק על בננה, אפילו הזכיר את שמי כשותף, אז קפצתי מיד לבריכה. שוב רונית התנדבה. חשבתי, בטעות כמובן, שנגמר הסיפור, אבל הצדיק חשב אחרת, הוא רק חיכה להזדמנות, והיא הגיעה מהר מהמצופה.
"מאמי", פצחה כיפוש, "אתה מפרגן לי לצאת עם רונית לעיר? לא הטרדתי אותך כל היום, הסתלבטת בספא. מה אתה אומר?".
"אין בעיה, כיפוש, בתנאי שאת לוקחת את גיאצ'ו איתך. ילד תמיד הולך עם אמא, זה הגשש החיוור קבעו".
"מאמי, בשביל לקחת אותו איתי אני לא צריכה פרגון, אני עושה את זה כל חייו. אני רוצה שהוא יישאר איתך, כדי שאתאוורר. מה אתה אומר?".
ניסיתי את הנשק הבליסטי, לפני נשק יום הדין. "מה תגידי לגיא? הוא לא יסכים להישאר פה אם יש ריגוש ועוד אפשרות לקניות". היא אמרה שאשאיר לה את זה. ואז ראיתי את בת הרב, שאף פעם לא משקרת, מתפעלת את האירוע באומנות.
"גיא, אני לוקחת את רונית לרופא, כי היא לא מרגישה טוב אחרי המצנח והבננה שעשתה איתך. אתה תישאר עם אבא".
אבל זה ילד עם אינטואיציה של צ'יטה. "אמא, האמת שגם לי כואבת הבטן, אז קחי אותי גם לרופא". אבל בשבילו זה היה קרב אבוד, שהוא הפסיד בנוקאאוט. "אתה בריא כמו סוס, אתה נשאר כאן. בעוד שעה נחזור". הן יצאו, יוסי הלך לחדר לנמנם, גיא קפץ למים, נצמד לגדת הבריכה ובחן את הטרף, שזה אני.
"אבא, בא לי לעשות את המרדף הזה בים, אחרי הכדורים האדומים שהסירה מושכת. ממש בא לי, אתה גם תיהנה מזה". מה זה הנאה? זה חלום שכל חיי חלמתי עליו. להיות רתום לכדור גומי אדום במהירות של 30־40 קמ"ש. אפילו לא הגבתי, אבל פתאום הוא היה לידי. "מה קורה איתך, שמנמן. אתה בא איתי עכשיו, כן? יהיה כיף".
"גיא, עזוב אותי. עשית כבר את כל מה שזז בים, גם את הסירת פדלים עם המגלשה. זה לא בשבילי, אני אשתה את כל המים בים. אני באתי לכאן כדי לנוח".
הוא התרצה בכאילו. "אז בוא איתי לים". הסכמתי. הגענו לחוף המסודר והנקי, מהסוג שלעולם לא יהיה אצלנו בכתריאליבק'ה. אבל הילד חתך לכיוון הסירות, שהבעלים שלהן המתינו לקורבנות הבאים. "גיא, זה לא יקרה, בוא הנה". ואז הוא פתח עליי במתקפה.
"איזה אבא אתה, שלא אוהב את הילד שלו ורוצה שיהיה לו כיף. אז תשתה קצת מי ים, מה יקרה לך? זה חשוב שנעשה את זה, וזה עולה רק 90 יורו". סירבתי, אבל התפעלתי מהמהירות שבה הוא עובר מצחוק לבכי מעושה.
לידנו ישב ישראלי עם שלושת ילדיו, נער ושניים קטנים יותר, וחייך אליי. "תהיה חזק, קוף. פשוט תוותר, כמו כולנו". אמרתי לו שאני מוותר בכל יום, היום לא. "תראה אותי", הוא הוסיף, "השתחררתי ממילואים. אשתי אמרה שאני חייב חופש, התארגנה בתוך יום. אז אני פה בים עם הילדים, והיא בספא. הבנת? אנחנו לא מנצחים במלחמות, אנחנו מקסימום שורדים אותן".
הסברתי לו שלילד שלי אין קצה. נגמור עם הכדורים האדומים, הוא ירצה כדור פורח, אין גבול לריגוש. הבטחתי לגיא שמחר נעשה את זה. אבל ביום ראשון הקצנו ל"פעולת מנע" בצפון. סוג טייק־אוף על הסרט "לכשכש בכלב", עם רוברט דה נירו ודסטין הופמן.
100 מטוסים באוויר שמפציצים יעדים, 2־3 מחבלים הרוגים, תושבים בצפון שמתפוצצים מכעס על התרגיל שעשו להם, וכמה ישראלים ברודוס ששאלו את עצמם אם יצליחו לחזור הביתה.
ביום שני, כשהגענו לשדה התעופה המקומי, ראינו אלפי ישראלים בלי טיסות. כמו פליטים הם ישנים בשדה, מחכים לחילוץ, אחרי שחברות התעופה הישראליות נטשו אותם וכעת מתעלמות מהם. הרגשתי רע, בהיתי בקיר הזכוכית בציפייה לראות מטוס של ישראייר.
לא חברה זרה מאוקראינה או בולגריה, מטוס ישראלי עם צוות ישראלי. באופן מפתיע זה קרה, אפילו כמעט בזמן. בתוך 70 דקות היינו בארץ. בנחיתה אמרתי לכיפוש: "אני מקווה שנהנית כפרע. אני לא אעמוד במתח הזה עוד פעם".
היא צחקה וענתה: "אתה כזה פולני חרדתי, מה יהיה איתך? קראתי בוואלה שבחגים יהיו טיסות לקפריסין ב־186 דולר. זה יותר זול מהכנת ארוחת חג. אני אדאג לזה, כי רק אני יודעת לדאוג לך". לחשתי: "רק בכיפור אני לא רוצה להיות בארץ, רק בכיפור". היא שמעה את זה וענתה: "יופי. אני נכנסת לאירוע".