בצדק סבור ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ציר פילדלפי הוא צרה צרורה, ועל כן יש לפקח עליו ללא פשרה. אבל למה רק עכשיו, וכיצד הפך לפתע לסלע קיומנו?
הכביש הארוך, המתפתל, לאורך חומת הגבול בין העיר רפיח הפלסטינית לסיני המצרית, מסתיר במעבה האדמה עיר מנהרות מסועפת, שדרכן קיבלה הזרוע הצבאית של חמאס במשך שנים ארוכות רקטות, ציוד צבאי וכסף רב שהוברח אליה משטח מצרים. עתה מתעקשת ישראל להישאר באזור כדי לפקח על המנהרות. בחמאס מתנגדים ואומרים שכל הסכם צריך לכלול יציאה מוחלטת של צה"ל מהרצועה, והרצועה כוללת את ציר פילדלפי. כך הפך הציר לאבן נגף בשיחות.
גם אם צה"ל יחסל את חמאס, עזה תישאר בעיה ביטחונית | ג'קי חוגי
כשאלפי לוחמים לצידו: סינוואר לא צפוי להפוך לילד הטוב של הרצועה | ג'קי חוגי
ישראל ידעה במשך שנים כי מעבר רפיח וציר פילדלפי הם הנמל שדרכו מייבאים העזתים סחורות, נשק וכל מה שבא. אבל בעוד ישראל ראתה בהם בעיה, המצרים מצאו בהם יתרונות. עבורם, מעבר רפיח הוא מקור הכנסה ואמצעי שליטה. זה הגזר העיקרי שבאמצעותו הם שלטו בחמאס. ברצותם פתחו אותו עבורם, ברצותם - סגרו. ככל טרמינל, המעבר משמש גם מכשיר לגביית מסים. ולא רק הוא אלא גם מעבר סלאח א־דין, השוכן בסמוך ומשמש למעבר סחורות.
על ההכנסות מן המפעל הזה שלטו קציני המודיעין הצבאי של מצרים. הם היו האדונים על אדמת סיני ונהגו לגזור קופון מכל אזרח, גנגסטר או חמאסניק שהשתמשו בשירותיהם. לפעמים עשו לממשלתם, לפרקים גם לביתם.
עתה דמיינו כי מעבר רפיח ומעבר סלאח א־דין פועלים גם מתחת לאדמה, אולם בנפח גדול פי עשרה. חשבו כמה מיליונים הכניס המפעל התת־קרקעי הזה למצרים המפקחים על האזור ומאפשרים את ההברחות תמורת דמי השתיקה. חשבו גם על המבריחים המקומיים, ענף מקצועי בפני עצמו, שהתפרנסו מכך. על השקט שהם העניקו לרשויות המצריות ולצבא, כל עוד הובטחה פרנסתם.
מאות מיליונים בשנה הכניסו מעברי הגבול הללו והמנהרות שתחתיהן. כל זאת באדיבות הזרוע הצבאית של חמאס, שהייתה הלקוח המרכזי להברחות. עכשיו דמיינו את שליחי מדינת ישראל או צה"ל מגיעים אחת לזמן מה ומבקשים בנימוס שהצבא המצרי "ימנע את ההברחות בציר פילדלפי". מי יכול לגעת בתעשייה הזו, שמספקת פרנסה ושקט יקר בסיני. מי בכלל רוצה.
לדפוק על השולחן
על מפעלות ההברחות לאורך פילדלפי ובמעברי הגבול ידעו ממשלות ישראל השונות לאורך שנים ובזמן אמת. אולי מיעטו להעריך את נפחם. ועדיין, הסכנה שהם צפנו בחובם דרשה יחס חמור סבר כלפי מצרים. אפילו שיחה פנים אל פנים בין ראש הממשלה לנשיא א־סיסי. אולי יותר משיחה אחת. ולא רק הוא, אלא כל פקיד או קצין ישראלי שנחת בקהיר, לרוב בחשאי. ייתכן כי משהו היה זז, אם המצרים היו מקבלים מאיתנו מסר של רצינות. אבל לממשלות ישראל היו בשנים האחרונות עניינים דחופים יותר לעסוק בהם משמירה על הגבולות.
עבור המצרים המציאות הזו הייתה אנחת רווחה מתמשכת. הם טרחו עליה בעמל רב, אחרי שנים של משבר מדמם ביחסים עם חמאס. היא סיפקה להם יציבות כלכלית, ביטחונית ומדינית, שכולן נכרכו זו בזו. הם התפרנסו יפה לא רק מן ההכנסות הכספיות שהניבו ההברחות, אלא גם מן המעמד היוקרתי שסיפקה להם הרצועה כמתווכים. תפקיד זה העניק להם נקודות ברחוב הפלסטיני וגם מעמד אזורי.
מאז כניסתו של יחיא סנוואר לתפקיד ראש הלשכה המדינית של חמאס ברצועה, ב־2017, מעמדם אף התחזק. סנוואר קירב אותם אליו, והיה ה"איש שלהם" בהנהגת חמאס. גבולות עזה וסיני חזרו להיות יציבים, בטוחים ומכניסים. הם נחרדו רק לעתים רחוקות, ובעצימות לא גבוהה, כאשר עימות התלקח בין צה"ל לפלגים החמושים. אז איים הרחוב המצרי להתלקח גם הוא.
בוץ מעבר לפינה
טבח 7 באוקטובר ומלחמת החורמה של צה"ל בחמאס המיטו אסון על המציאות היציבה שאותה בנו המצרים בגבול עזה: על עצימת העיניים מן ההברחות, המעמד היוקרתי כמתווכים והשקט שהעניקו להם כלל המערכות בישראל. הם זעמו על סינוואר ואיחלו לו את הגרוע מכל. הם עדיין מאחלים.
סינוואר לא רק החריב להם את המבנה היפה שהקימו במחשבה רבה, אלא גם סיבך אותם בצרה צרורה עם ישראל. צרה שהמצרים, כדרכם, השכילו לתפוס ראשונים, ואצלנו איש עדיין לא פנוי לשמוע. אפשר לקרוא לו, בתקווה שלא יבוא – "הבוץ העזתי".
ישראל, מצדה, נפלה קורבן לסדרה של הנחות וחולשות. הדרג המדיני ומערכת הביטחון גם יחד אתרגו את משטר א־סיסי הודות לשיתוף פעולה ביטחוני שהעניק. לכן לא העזו להטרידו בנושא פעוט כמו פילדלפי. רצועת עזה נתפסה בישראל כסוגיה פחות בוערת, כי הרי כולם התרכזו באיום האיראני (שגם הטיפול בו נכשל).
נוסף על כך, ישראל זלזלה ביכולתה של חמאס להכריז עלינו מלחמה ולהצליח בה. נגיד שיכריזו, בישראל בנו על ההתרעה שיספקו השב"כ ואגף המודיעין של צה"ל. אמצעי ההתרעה הללו היו טכנולוגיים ברובם. התפיסה הייתה כי זבוב אינו יכול לזוז ברצועה בלי שמערכות המודיעין המתקדמות של ישראל יידעו עליו.
סינוואר ומוחמד דף לא הכירו את כלל המערכות הללו, אבל הכירו את המנטליות הישראלית ואת כושר ההמצאה. הם הכינו תוכנית שתדע להתמודד לא רק עם אמצעי הגילוי שהכירו, אלא גם עם אלה שלא הכירו. לכן הם פעלו ביממה שלפני 7 באוקטובר מתחת לסף האמצעים המיוחדים של צה"ל והשב"כ. את המסרים לאנשיהם העבירו בעל פה ובאמצעות פתקים.
בבוקר המתקפה הם ניצלו את היותנו בחג, את הכוחות המדוללים ואת שגרת המנוחה, וגם את המרחק הקצר שלא אפשר לצה"ל לספק התרעה מיידית. מנהרות ההברחה הוכיחו את עצמן כבר מהרגע הראשון. ירי הרקטות לכל חלקי הארץ עשה את עבודתו היטב כאמצעי הסחה, בו בזמן שאלפי המחבלים חצו את הגדר.
מרגע שפרצה המלחמה, פנתה ישראל להאשים את המצרים כי תחת השגחתם הפך ציר פילדלפי למסננת תת־קרקעית בשירות הזרוע הצבאית של חמאס. ההבנה הזו זרעה אי־אמון ביחסים. קהיר מיהרה להתנער מן האחריות. אתם הייתם אחראים על הביטחון ברצועה, השיבו לעמיתיהם הישראלים. אם הטלתם עליה מצור, תפקידכם לאכוף אותו. המצרים טוענים להגנתם כי הם פיקחו היטב על ההברחות ומנעו רבות מהן, ועוד הוסיפו בהיתממות כי ייתכן שמשלוחי הנשק הגיעו בדרך הים.
אחרי ישראל, מצרים היא המדינה ששילמה את המחיר החומרי הכבד ביותר בעקבות אירועי 7 באוקטובר. אובדן ההכנסות בציר פילדלפי מאיים גם על אלפי משפחות בסיני, ובהתאם לכך גם על היציבות באזור. את ההפסדים בתעלת סואץ, כתוצאה מן המתקפות של החות'ים, עדיין לא סיימו המצרים לאמוד. ועוד לפנינו אתגר היום שאחרי. במצרים רוצים כי הרשות הפלסטינית תתפוס את השליטה במעבר רפיח וברצועת עזה בכלל. ישראל כידוע איננה נלהבת, אבל גם אינה מציעה חלופה רצינית במקומה.
המסרים שמגיעים מקהיר לירושלים בחודשים האחרונים נושאים אזהרה חמורה מפני כאוס שלטוני ברצועה. כזה שיוליד פשע וטרור עבור ישראל ומצרים גם יחד. כל החומרים כבר שם, צריך רק להניח להם להתבשל: נשק בשפע, רגשות נקם, היעדר חוק וסדר. הסדר מדיני, אומרים המצרים, הוא קרש ההצלה של כולנו.
עזה הפכה ביום אחד לבעיה ביטחונית חמורה עבור שתי המדינות הללו. המציאות שתתקבע בה, לטוב ולרע, תעצב בשנים הקרובות את כלל היחסים בין קהיר לירושלים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]