כשסיימתי לקרוא את הביוגרפיה על הסופר לארי מק'מרטרי, ידעתי עליו כל מה שהייתי צריך. זה מה שאני אוהב כל כך במו"לות האמריקאית. בזמן שאתה אומר לעצמך כמה הייתי רוצה לקרוא ביוגרפיה של סם שפרד, פרנקלין רוזוולט, על ההיסטוריה של ה"ווילג' וויס" ונסיבות פריצתה של מלחמת האזרחים, ספרים על אותם נושאים עצמם נכתבים, יורדים לדפוס ורואים אור. ליצר החטטנות האמריקאי יש גם היבט חיובי.
לא ידעתי למשל שמק'מרטרי, אחד העוגבים הזריזים במערב, חיכה עד שהסופר קן (קן הקוקייה) קיזי ימות כדי לחזר אחרי אלמנתו ובסוף לשאת אותה לאישה. מק'מרטרי כבש לב נשים לא בחזותו הגברית בנוסח הטקסני, אלא במכתבי אהבה שירה לכל עבר בהנחה שאחד מהם יפרוץ את דלתה של אישה שבפני כוח משיכתה לא הצליח לעמוד. הוא מת בגיל 84, אחרי שני ניתוחי לב אצל דיאנה אוסנה, בעיצומה של מגיפת הקורונה. אחד הסופרים החשובים בחיי הסתלק מהם מבלי ששמתי לב. קודם הייתה אוסנה חברתו לחיים, בהמשך כתבו ספרים ביחד וגם תסריטים (Brokeback Mountain). כשגמר להיות מאוהב בה, הצליף בסוסים הרתומים לעגלתו לאישה הבאה. כך בא ויצא עד שמת.
מק'מרטרי מת מותש מכתיבה מרתונית של כמה מהספרים היותר מרגשים, מספקים ומשעשעים על המערב שעדיין חגרו בו אקדחים. הוא כתב את "הצגת הקולנוע האחרונה", שהיה מבוסס על ארצ'ר סיטי, טקסס, העיירה שבה נולד וחי; את "תנאים של חיבה"; ספרי המשך ל"הצגת הקולנוע האחרונה" ומה שנקראים מערבונים, שכל אחד מהם היה הראשון בטרילוגיה או יותר. אם אתם כמוני והז'אנר הזה חביב עליכם, מק'מרטרי היה האיש שלכם.
לא ידעתי שהטקסני הקטן והממושקף היה נווד שחרש את אמריקה במכונית חבוטה בחסות העילה הקטנה ביותר. שהיו לו חנויות ספרים. שהוא היה אספן וקניין של ספרים עתיקים ומהדורות ראשונות וסחר בהם. ושהוא יצא עם כמה מהנשים היותר יפות, עצמאיות וחכמות בזמנו. שהיו לו מאהבות רחוקות וקרובות ולמאהבות שלו היו מאהבות. הוא היה חתן פרסים, כולל פוליצר, וג'יימס מק'מרטרי, בנו, וקרטיס נכדו, הם זמרים מהסוגה של ג'יימס טיילור ודומיהם. מק'מרטרי התלונן כל הזמן ועד לקבר, אבל הוא אחד הסופרים הגדולים של אמריקה, והוא השאיר אחריו כמה מהדמויות היותר מרתקות בספרות האמריקאית.
אני מעדיף אותו על פני אייקון כקורמאק מקארתי, משום שבשיאה של טרגדיה נוספת במישורים הפרועים ורחבי הידיים באמריקה, הוא לא ויתר על אתנחתה להומור. אני ממליץ להתכבד בספריו באנגלית. בעברית לא הייתה לו עדנה חוץ מכמה רבי־מכר גדולים שקוראים דחקו במו"ל ישראלי לתרגם אותם, וגם לא את כולם. היו לו יותר מועמדויות ופרסים מאשר שיניים.
מפגישתי הראשונה עם "יונה בודדה" לכדה יצירת המופת האלמותית את דמיוני והתנחלה בלבי. לעתים נדמה לי ש"יונה" אחראית לאהבתי את המרחבים האמריקאיים ולאופן שבו מפענחת אמריקה את עברה. האם אין זה תפקידן המובהק והמוצהר של יצירות מופת לשנות את חיינו ולעשות אותם עשירים, מלאים ומנחמים יותר? אם אטען באולם ללא קטגורים ומושבעים ש"יונה בודדה" הוא "מלחמה ושלום" האמריקאי, האם לא יגחכו מומחי ספרות לתוך זקניהם המטפוריים וישתמשו בדבריי כהוכחה נוספת לתהליך האיטי שבו הגבינה שלי מחליקה מהקרקר?
מתישהו בשלהי המאה ה־19 יוצאים וודרו קול ואוגוסטוס מק'ריי, שני קפטנים לשעבר בטקסס ריינג'רס, להרפתקה האחרונה שלהם: להוביל עדר של 2,000 סוסים וראשי בקר מגדות הריו גרנד בטקסס למונטנה כדי להקים בה את חוות הבקר הראשונה. "יונה בודדה" הוא תיאור אמין, טוב, אמיתי ומהדהד בהיכרות מיידית אישית ואינטימית של חברות אמת בין גברים. אפוס נטול רחמים ואכזרי כמרחבים, הקשיים והאבידות בנפש שמק'מרטרי ממיט על הדמויות שעמל כה קשה לצקת בהן תוכן.
זאת התשובה הספרותית, האמריקאית כל כך והמשתרעת על פני 843 עמודים, למה שאמר אשף החצוצרה דיזי גילספי אחרי מות חברו, נגן הסקסופון צ'רלי בירד פרקר: "הוא היה החצי השני של פעימת הלב שלי". קול ומקריי, הפכים מוחלטים שחברותם נכרתה בדם, לפותים איש באחיו אך נאמנים עד המוות. הדרך ארוכה והרת סכנות, ומקריי מפטפט לכל אורכה; גם משום שאין מה שמפחיד אותו יותר משקט; וגם משום שמפלי המלל מוציאים את קול מכליו. בכל קשר חזק ועמוק שלנו עם יצירה שעזרה לנו להגדיר את עצמנו ושלאורה אנו חיים בתקווה להיות ראויים לה, מסתתרת בושה קטנה על האורח הסתמי והאקראי שבו הגענו אליה.
"יונה בודדה", הספר בכריכה קשה, מאלה שמשתמשים בהם לעצור דלת מלהיטרק ברוח, היה מונח על שולחני מיום צאתו לאור ב־13 ביוני 1985. פעם אחרי פעם הרמתי אותו והתחלתי לקרוא, אבל שנות ה־80 היו מהירות וקצביות מדי למסע האטי ועמוס התהיות הקיומיות שכתב מק'מרטרי; האותיות היו קטנות ומרצדות מדי, עד שנכנעתי וטרקתי את הספר בתבוסה, כפי שעושים מי שהבטיחו שיקראו את "מלחמה ושלום" רק בזקנתם.
לארי מק'מרטרי, שראיונות איתו דמו לצפייה בצבע מתייבש והוא דיבר במעגלים צנטריפוגליים אטיים שהתחברו בהיגיון חמקמק מעין הצופה והקורא, אמר שכתב את "יונה בודדה" משום שטקסס עמדה לפני ציון 150 שנה להקמתה והמושל בחר בסופר האפוסים ג'יימס מיצ'נר, לכתוב את קורותיה וההיסטוריה של טקסס בספר ששמו - איך לא - "טקסס".
מק'מרטרי, דור שביעי בטקסס, רצה לומר, רגע, אני מכאן ואני מכיר את עברה של טקסס טוב יותר מיאנקי ממוצא הולנדי מפנסילבניה. "יונה בודדה" בא לעולם שנים רבות קודם לכן ומיד נגיע לזה, אבל הלוקל-פטריוטיות היא שהושיבה את מק'מרטרי לכתוב בקצב הרגיל שלו; עשרה דפים מודפסים ביום שבסופם הגיש להוצאת סיימון ושוסטר כתב יד של 1,600 עמודים בשלהי 1984.
במבט ראשון לעורכים שקיבלו את כתב היד לשיקול דעת, היה "יונה בודדה" סיפורו של Drive Cattle, מסע להעברת בקר, סיפור שעיקריו מוכרים לנו וכבר סופר היטב ב"נהר אדום" (1948) עם ג'ון וויין ומונטגומרי קליפט ובמערבונים אחרים. הספר היה מבוסס בחלקו על מסע אמיתי שעשו צ'רלס גודנייט ואוליבר לאבינג, אמריקאים בשר ודם. אבל למק'מרטרי, שלא היה זה ספרו הראשון שפרט בהצלחה גדולה על נימי לב, הייתה שאיפה גדולה יותר מלתאר גברים קשוחים נלחמים באיתני הטבע, אינדיאנים ושודדי בקר, מהמרים, שות ים, מתרועעים עם זונות וקוברים את חבריהם.
מק'מרטרי כתב רומן ענק בסגנון ויקטוריאני עם עשרות דמויות שאותן מותר לנו לאהוב או לתעב, אהבת הנשים שלו היא ששמרה אותו מליפול למלכודות הרגילות: לורינה הצעירה, הזונה שמצטרפת למסע, היא אחת הדמויות המרכזיות, והיא שחקנית הציר שסביבה קודחות הרוחות ומתרבים הקישויים. קלרה אלן היא אהובתו הדעתנית של גאס; בלעדיה היו אוכלים את היונה בארוחה הראשונה. מק'מרטרי כתב ביקורת חברתית נוקבת על האתוס של המערב המכונה פרוע.
הכל ב"יונה בודדה" מתנקז ל"דון קיחוטה" של סרוונטס. זה לא היה הדימוי המיידי שעלה בי בעת הקריאה. קול ומקריי אינם האביר ונושא כליו הגוץ, אלא שני אבירים רכובים עם סגנון ותפיסת עולם משלהם. "גאס מלא תשוקה, אהבת חיים ותחושת הישגיות", הסביר מק'מרטרי, "הוא רוצה שלחייו תהיה משמעות וקל מאוד לאהוב אותו. הוא עושה מעשים אמיצים חסרי פשר רק כדי להיות נאהב בעיני עצמו. וקול הוא כאב בתחת. חלק מהזמן הוא בלתי נסבל. אלמלא קפטן קול, לא היו לנו גורדי שחקים, גשר הגולדן גייט והפנטגון. גאס וקול הם כמו הולמס וווטסון, קפטן קירק ומיסטר ספוק. שני חצאים של אישיות אחת".
מגבלותיו האנושיות הטרגיות של קול הן שניצבות בלבו של הספר. גדולתו של גאס וקבלתו את החיים כמשהם הן שגורמות לך להמשיך ולקרוא. אבל זה סיפורו של קול. גבר שמחמיץ את מהות החיים. אינך זקוק לתוכחתה החומצית של קלרה אלן האומרת לקול בסוף הספר, בדרכו חזרה עם גוויית חברו המת לקבור אותו במטע הפקאן בטקסס על פי בקשתו על ערש דווי, ש"היא מתעבת אותו כעת כפי שתיעבה אותו תמיד".
ליאון ויזלטיר, שהיה עורכו הספרותי של ה"ניו רפבליק", אמר: "יש לי שני עותקים. אחד עם הקדשה של לארי והשני בעברית. זה הספר הכי פחות יהודי שאני יכול לחשוב עליו, אבל גם בעברית קשה להניח אותו מהיד. לארי הוא סופר. זה כמו להיות חיה. אם אתה משאיר פרה לבדה, היא תאכל עשב. אם תשאיר את לארי לבדו, הוא יכתוב ספר".
דון גרהאם, סופר, עיתונאי וחברו של מק'מרטרי, אמר: "ב־1981 כתב מק'מרטרי כתבה זכורה לשמצה שבה חיסל במכונת ירייה את כל הסופרים הטקסניים העכשוויים. הוא כינה אותם סנטימנטליים ורומנטיקנים וטען שעליהם להפסיק לכתוב ספרים היסטוריים. באותו זמן הוא עצמו הסתגר וכתב את "יונה בודדה", שעשה אותו אדם עשיר ומפורסם. ללארי היה מה שהיה לדיקנס. לא משנה כמה איום ונורא מה שמתרחש בעלילה, תמיד יש בה בועה של הומור שמסגירה את כוונת המחבר. להראות כמה מענג זה לכתוב. המילים מרחפות מעל הנייר ואינן נוגעות בו. הספר מונע על ידי אנרגיה ספונטנית הדוחפת את הפרוזה קדימה. כשלארי זכה בפוליצר, אנשים התחילו לשים לב אליו.
"יונה בודדה" רווי בביקורת קשה על המערב. אלימותו של קול, למשל. אבל לקוראים יש התניה נוסטלגית למערב הישן והפרוע, אף שהחיים בו היו קשים ותרבותו אלימה. האמריקאים החדשים השמידו את האינדיאנים וכלאו אותם בשמורות. עוול היסטורי שלא תוקן עד היום. כאשר האינדיאנים מעלים טענה ישנה, מרשים להם לפתוח קזינו. המערב הישן התנכל לנוף ולאקולוגיה.
ב־1884 נגמר במישורים הרחבים העשב שליחכו עדרי הבופאלו הגדולים. המערב השמיד את החיה שהתאימה יותר מאחרות לתנאי השטח ולאדמה והחליפה אותה בבקר חלש ומפונק, שהיה זקוק למים שלא היו בנמצא. עסקי הבקר לא עלו יפה, ואלפי חוואים פשטו רגל. עד היום מזיקות נפיחות הפרות לשכבת האוזון הדקה יותר מכל פגע אחר.
כאשר הגיע "יונה בודדה" לחנויות ביוני 1985, יצאו העיתונים הגדולים מגדרם. ה"לוס אנג'לס טיימס" קרא לספר "הרומן הגדול של מק'מרטרי, ספר מופלא"; ה"ניו יורק טיימס" קרא לו "רומן המערב הגדול". הספר שהה 24 שבועות ברשימת רבי־המכר בכריכה קשה ו־28 שבועות בכריכה רכה. באפריל 1986 קיבל מק'מרטרי פרס פוליצר על הספר, ושלוש שנים לאחר מכן נבחר לנשיא PEN, אגודת הסופרים האמריקאית שנשיאיה היו לרוב יהודים מניו יורק. ב־1985 ראה אור "Meridian Blood" מאת קורמק מקארתי. הספר נמכר ב־1,200 עותקים, אך הוויכוח מי מהשניים סופר מערב גדול יותר מתנהל עד היום.
לרוברט דובאל (אוגוסטוס מקריי) וטומי לי ג'ונס (וודרו קול) לא היו ולא יהיו תפקידים טובים יותר. דובאל היה בן 57 בעת ששעה להמלצת אשתו שקראה את הספר ואהבה אותו יותר מדוסטוייבסקי. הוא אחד השחקנים הגדולים של דורו ומזליסט אדיר שדילג מ"אל תיגע בזמיר", ל"אומץ אמיתי", "הסנדק" 1 ו־2 ו"אפוקליפסה עכשיו". ג'ונס היה בן 42 וצעיר מדי לשחק את קול, קפטן הריינג'רס המקשיש. הפוטנציאל שלו היה ברור לכולם, אלא שקשה היה עדיין לדעת ב־1989, שנת הפקת המיני־סדרה, אם יגמור בנישה של הכמעט־גדולים או יהיה ג'ין הקמן של דורו. "יונה בודדה" לא הייתה סדרה שהיה קל להתקבל אליה. בין הניגשים לאודישן היו קווין ספייסי, אומה תורמן וג'וליה רוברטס, שלא התקבלו.
איזה תפקידים נפלאים עשו השניים. זקן ושיער לבן הזקינו את ג'ונס. השחקן הטקסני הנראה מנמנם חלק מהזמן ומתלקח להתקפי אלימות שהצופה מחמיץ אם עיניו נעוצות לרגע בקערת הצ'ילי. קרב הענקים בין השניים הוא הקטר שגרר את שחקני הסדרה שהתעלו על עצמם. דובאל, לא גבר כובש בחיצוניותו רוב הזמן, מעולם לא נראה טוב ונאה יותר. עם שפם לבן שעטף את שפתו כשתי שבריות מעוקלות; דובאל גנב את הסדרה בג'סטות קטנות ונאומים ארכניים על פילוסופיית החיים שלו. האופן שבו העביר את אצבעו על שפמו כאשר ניצוץ זימה ניצת בעיניו. הטבעיות שבה עטה דובאל את עורו של גאס כאילו תמיד חי שם. דובאל וג'ונס קיבלו קלטות של הצילומים היומיים לצפייה ביתית. בביתו של דובאל היית יכול לראות אותו צופה בג'ונס ורוטן על "הבנזונה שוב גנב את הסצינה!". ג'ונס צפה בדובאל ולמד כיצד לערער את שיווי משקלו של דובאל עם המילה האחרונה.
וברקע, כמעט כמו תמיד, פיטר בוגדנוביץ'. במאי של סרט אחד בערך, "הצגת הקולנוע האחרונה" על פי ספר קודם של מק'מרטרי. היה זה בוגדנוביץ' שהושיב את מק'מרטרי ב־1972 והציע שיכתבו את המערבון האולטימטיבי בכיכוב ג'ון וויין, הנרי פונדה וג'יימס סטוארט. זה היה הקן שבו גדלה "יונה בודדה".
בוגדנוביץ': "אף פעם לא אשכח את לארי יושב במרפסת של מלון 'פונטנבלו' באל־איי, מתבונן בבריכה האולימפית שבה שחתה סיביל שפרד ואמר לי: 'איזה מין מערבון אתה רוצה לעשות?' עניתי שזה חייב להיות מסע. הם יוצאים מהיכנשהו והולכים לאנשהו. לארי הציע שטוב יהיה אם נתחיל בריו גרנד ומשם צפונה.
מק'מרטרי: "התסריט היה מונח 12 שנה עד שהבנתי שאינני רוצה לכתוב אותו. קניתי חזרה את הזכויות ב־35 אלף דולר. התיישבתי לכתוב את הספר שלוש פעמים וכל פעם כתבתי ספר אחר. ערב אחד יצאתי לאכול בסטייקייה בפורט וורת' וראיתי אוטובוס ישן של כנסייה שעל צדו היה כתוב 'יונה בודדה'. חזרתי הביתה וסיימתי את הספר".
רשת CBS הסכימה לממן את הסרט בלי לדעת שמדובר במיני־סדרה. בעיקר בלי לדעת שהתסריטאי ביל וויטליף והבמאי האוסטרלי סיימון ווינסר מתכוונים לשבור את קוד המוסר המכביד של התקופה. הם הצליחו להעביר דרך ידיו של צנזור הרשת את המילה "cojones" (ביצים), את המשפט "?poke a about How" (מה בדבר זיון?), שחזר 20 פעם, ואת תלונתו של מקריי על כך שמי הנהר הקפואים "pod my shriveling are" (המים מכווצים את האבר שלי). כאשר צפו פרנסי CBS בשש שעות פלוס של הסדרה, הם שכחו ממוסר ומקוד.
אף שמאז צאתו נמכר הספר ב־2.5 מיליון עותקים באמריקה, הייתה זאת הסדרה שדרכה התוודעו האוהדים לקיומו של הספר. "יונה בודדה" הוא מערבון ה־DVD הנמכר בכל הזמנים והמערבון הטוב ביותר שהופק לטלוויזיה. המיתוס פרח מיידית. אב טקסני אחד קבע שמי שרוצה לצאת עם אחת מבנותיו יהיה חייב לצפות קודם בסדרה לפני שיתקבל לחוג המשפחה. אישה אחת סיפרה שמצאה מפלט בספר במשך שמונת החודשים שבהם סעדה את אמה שנטתה למות. משפחה אחת צפתה בסדרה בחדר בבית חולים שבו גסס האב. מישהו אחר הניח על חזה דודו המת את הספר לפני שסגרו את ארון הקבורה.
קראתי את הספר אחרי שצפיתי בסדרה. ספרים טובים נוגעים בנו, בעיקר משום שהם מחזקים ומאמתים את מה שאנחנו יודעים על החיים, על טוב ורע, על מוסר וצדק מול פשע וחטאים. אנחנו מצפים מספר טוב שיספר לנו דבר מה חדש ויגלה לנו דברים ועולמות שלא הכרנו קודם, אבל בעיקר אנחנו מחפשים חיזוק לעובדה שאיננו לבד בעולם וכי החוויות שאנחנו חווים אינן רק שלנו וכי אנשים אחרים, בוקרים, חשמלאים ועיתונאים, חוו אותן לפנינו, היו מאוכזבים ושבורי לב כמונו, נעלבו והושפלו, נפצעו ופוטרו ובעיקר צעקו בקול רם: בואו! בואו! ולא באנו. יותר קל לצפות בסדרה מנוחותה של כורסת עור עמוקה עם משהו לשתות, מאשר לצלוח פעם בשנה 843 עמודים, נפלאים ככל שיהיו.
ביל וויטליף, התסריטאי, היה כתבו של הירחון "טקסס מנת'לי", אחד המגזינים האמריקאיים הטובים הסמויים מהעין: "יום שני אחד בבוקר, ג'ייק סילברסטין, העורך שלי ב'טקסס מנת'לי' (לימים עורך מגזין סוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס"), קרא לי למשרד שלו ואמר לי שזה חצי יובל ל'יונה בודדה'. חשיבות התאריך לא נעלמה מעיניי. האירועים ההיסטוריים המגדירים אותנו - בחירות לנשיאות, מעשי טבח המוניים ואליפויות פוטבול - זקוקים לקולב כדי לשוב אליהם ולתלות עליהם עילה לכתבה. העילה הנפוצה ביותר היא תמיד תאריך עגול שנגמר ב־0 או ב־5. עורכים מתים על זה".
אבל "יונה בודדה", כמו הספרים והסדרות שבאו בעקבותיה - "רחובות לארדו", "ירח קומאנצ'י" ו"גבר מת מהלך" שכתב מק'מרטרי - הגדירו רגע חשוב, מכונן ודרמטי בהיסטוריה האמריקאית שרוב מעריציו מתקשים להבדיל בין אמת לבדיה. "יונה בודדה" היא אחת הבדיות האמריקאיות הטובות ביותר שסופרו. אינני יודע מה הייתי עושה בלעדיה ואינני רוצה לדעת.