למה בעצם אין ביביסטים בטלוויזיה? כלומר, אנשים שמאמינים בראש הממשלה, שחושבים שהוא עושה עבודה מעולה ושמעדיפים שהוא יישאר בשלטון. ביביסטים על מלא. כאלה שהצביעו ליכוד ויצביעו ליכוד בבחירות הקרובות. אפרופו בחירות, כאלה שלדעתם אין צורך להקדים את הבחירות. הדעות האלה מושמעות בשיחות סלון, ברחוב, במקומות עבודה - אבל לא בתקשורת.
אין ביביסטים בטלוויזיה. אין אף אדם, פרשן, דעתן, פובליציסט או מגיש שהוא בעד נתניהו בערוצים 11, 12 ו־13. לא כאלה ש"חשודים" שהם תומכים בו, או ימניים באופן כללי כמו עמית סגל או קלמן ליבסקינד - כאלה יש. אלא ביביסטים שבמוצהר תומכים בנתניהו לחלוטין.
כמובן שאפשר למצוא אותם בערוצים ימניים, אבל אין להם ייצוג באולפנים המרכזיים. מדובר בעיוות לא הגיוני. התוצאה שלו היא אחת - התמיכה בנתניהו עולה. דווקא בגלל ההדרה, דווקא בגלל ההפגנות נגד ראש ממשלה בזמן מלחמה, דווקא בגלל קפלן, דווקא בגלל שלטי החוצות הזועקים "אתה הראש, אתה אשם" - אנשים חוזרים לתמוך בו ונותנים לו בסקרים אחרונים 30 מנדטים. 30!
אלה אותם אנשים שמרגישים מקופחים, מודרים, לא מיוצגים. ברגע שלא נותנים לדעה שלהם מקום, הם חוזרים לתמוך בו. הסיבה היא שתמיכה בנתניהו אינה רק אירוע מפלגתי־פוליטי, היא אירוע זהותי, עדתי, מעמדי. לא צריך להיות בעדו כדי לשמוע את דעתו. ולכן, באופן פרדוקסלי, גם מי שנגד ביבי צריך לתמוך בשמיעת עמדתו בתקשורת.
ב"אולפן שישי" של חדשות 12 זה בולט במיוחד. זו מהדורה רל"ביסטית מתחילתה ועד סופה. כל כתבה, כל פרשנות, כל התחלה של דיאלוג מתגלגלת לשיחה על כמה נתניהו גרוע, אסוני ומסוכן לישראל. עד כמה הוא נגד החזרת החטופים. גיא פלג תוקף מצד אחד, אמנון אברמוביץ' ממשיך את אותו קו מהצד שני. דנה ויס מחרה ומחזיקה, דפנה ליאל מסכימה ומעלה. קושמרו מהנהן ועובר הלאה.
ביבי לא היה. ביבי לא ביקר. ביבי לא מגיע. ביבי לא טלפן. הכל באותו טון ובאותה נימה של נחרבה המדינה. דברי הפרשנות מסתיימים בפאנץ' חמצמץ עם ארומה פולנית: "נו, ואחר כך מתפלאים שזה המצב", או "אז הנה, לזה יש זמן", או "בבקשה, בזה מתעסק ראש הממשלה", או "לא פלא, זה מה שאנחנו מקבלים". היה אפשר לצפות מטובי מוחות הפרשנים להיות קצת יותר שנונים מניסוחים של דודה שכותבת פוסט נזעם בפייסבוק.
גם אדם שלא מסוגל לסבול את ביבי, לא יכול לשאת את הדעה האחת הזאת כל הזמן, ללא הרף. כמו נבוט בראש. ביבי. ביבי. ביבי. ביבי. כמו בתחקיר המזרקות המטונפות של רפי גינת, גם כאן יש סירקולציה של אותה דעה שמשפריצה, נשאבת, ממוחזרת, ואז חוזרת, ושוב מתפרצת. וחוזרת. ונשאבת. וממוחזרת.
ואז מגיע הסקר. מי יכול או מי מסוגל או מי רוצה להחליף את ביבי. פעם זה יוסי כהן. פעם זה נפתלי בנט. לפעמים זה בני גנץ. ומיד פרשנות של אחרי הסקר. קושמרו מניח, אברמוביץ' מנתח, פלג קודח.
עצוב, מוזר ותמוה של"אולפן שישי" - אולי המהדורה היוקרתית ביותר של חדשות 12 - לא מלוהק אפילו אדם אחד שחושב אחרת, שמאתגר את השיח. דדי שמחי, שמופיע שם לאחרונה, אומנם מביע דעות מעט שונות, אך הוא לא תומך בנתניהו. להפך, לדעתו הוא צריך ללכת כמו כל ההנהגה המדינית והצבאית.
דעה חיובית על נתניהו חיונית כדי לנהל ויכוח ישראלי אקטואלי. דעה - שנתניהו הוא ראש ממשלה חזק, שמצליח לעמוד בחודשי המלחמה הארוכים ומקבל החלטות נכונות לטובת המדינה - חייבת להישמע. לא כדי לסמן וי, אלא כדי לשכלל את השיח. במקום שבו כולם חושבים אותו דבר לא צומח דיון. לא מתפתח דבר. מה שקורה כיום בטלוויזיה באופן כללי, ובפרט ב"אולפן שישי", זה לא מגוון דעות אלא מגוון דעה. אחת. בלעדית. נכונה. לעתים שואל את עצמו הצופה אם הם עצמם לא משתעממים. כמה אפשר לחזור על אותו דבר, ולהסכים עם עצמך ועם חברך שחושב בדיוק כמוך.
האינטליגנציה מתפתחת במקום שבו היא מאותגרת. שבו יש לה מכשולים. כל הגמרא בנויה על פלפולי פלפולים. על כאלה שטוענים ועל אלה שמתנגדים. על איפכא מסתברא. כמה גיא פלג יכול לחזור על עצמו מדי שבוע. עד כמה אמנון אברמוביץ' יכול לחדש כשהוא מביא קוריוז מהעבר עם מסקנה אחת חותכת - שנתניהו חייב ללכת.