הרצח של ששת החטופים הוא כבר נוקאאוט. קשה לקום מזה. כמה מכות אפשר לאכול, ריבונו של עולם? לפני זה היינו כמו זומבי חבוט, כמו מתאגרף נפוח וחבול, עם איברים מדממים ופנים נפוחים, כזה שמתפקד בשארית כוחותיו, אבל עדיין זז. והנה, נחתה המכה האחרונה. היא כל כך כואבת, עד שמרגישים אותה בכל העצמות. קשה להתנהל מעוצמת הצער והסבל. זה גופני ומעיק על הנפש. מחלחל לרקמות.
המבט של אנשים ברחוב כבוי. מסתכלים לרצפה, מדוכאים. אולי מוטטנו את חמאס מבחינה צבאית, אבל נפשית אנחנו כמעט גמורים. נכון, גם אחרי נוקאאוט חייבים לקום, להמשיך הלאה ולזוז קדימה, ועדיין - זו בומבה שתשאיר נזק מוחי תמידי, תשנה אותנו.
"חמאס מאיים להוציא להורג חטופים נוספים": דיווח מדאיג בוושינגטון פוסט
צרות בגן עדן? שר בממשלה האשים - דודי אמסלם סוחט אותי
7 באוקטובר היה הלם. אסון, מחדל, טבח מטורלל שהכניס עם שלם לאבל ולחרדה. אבל מאז יש בנו רצון להאמין שלקחנו את העניינים לידיים, שיש תובנה שצריך אחריות, שחייבים דרך פעולה סדורה. בקיצור, שאוטוטו נתאפס על עצמנו. זה בעולם ההיגיון הצרוף. בפסיכוזה הנוכחית הכל משחק משוגע של ספינים. הולכים אחורה בכל יום, בכל פעם עוד קצת. הופכים לכאוס, לריק.
שמתם לב שכבר לא שומעים את הסלוגן על “הניצחון המוחלט"? ראש הממשלה לא רועם וחובט בשולחן תוך שהוא קורא לניצחון מוחלט. מי היה מאמין שחודשים ספורים אחרי רצח של משפחות, צעירים שיצאו לבילוי, הורים, ילדים וסבתות, מישהו יוציא מרצ'נדייז. מכרו כובעים עם הכיתוב “ניצחון מוחלט". כאילו זה משחק בינגו בווגאס. השם ירחם. כולם רוצים ניצחון, וכולם רוצים את החטופים בחזרה, לא צריך כובע וקופירייטר בשביל זה.
השאלה היא מה קודם למה: החזרת החטופים או פירוק חמאס ועזה. אני חושב שהחטופים לפני הכל. חשבתי את זה מהיום הראשון. הניצחון המוחלט היחיד הוא להבטיח שוב לתושבי ישראל שהם חשובים, מוגנים. שהמדינה ערבה לביטחונם האישי ואם קרתה טרגדיה איומה, נוראה ורשלנית ברמה פושעת, יהיה די אורך רוח כדי להתעשת ולדאוג לשלומם. וזה בלי לשים על המשקל את הסיבות האישיות שוברות הלב. כל מי שפגש את בני המשפחות פשוט לא יכול לחשוב אחרת. אני מקווה. אבל זה לא קורה. לממשלה יש סדר עדיפויות אחר.
ברור שחמאס נבלות, שצריך להחריב אותם. ברור שהמחבלים רוצים למקסם את ההישגים, לענות, לפלג ולהציג את עצמם כמנצחים. ובמובנים מסוימים, סליחה שאני אומר את זה, הם ניצחו. יש להם נשק אטומי ולא קונבנציונלי בצורת החטופים. הדרך היחידה לתת לצלקות להגליד מעט היא בהחזרתם. זה הניצחון החשוב ביותר שלנו במלחמה. לא ציר כזה ולא ציר אחר.
אנחנו במצב בלתי אפשרי, אבל צריך לעשות את הבחירה הנכונה. והיא לא נעשית. ראש הממשלה בוחר אחרת. יש מחלוקת על נכונות חמאס ללכת לעסקה, אבל בלי ועם קשר, לא נעשו מספיק מאמצים. אומר את זה גם הנשיא האמריקאי.
ראש הממשלה צריך להפוך כל אבן, לשלם כל מחיר, לפרק כל מוקש כדי לשחרר את מי שנותר בחיים. העובדה שהשישה נרצחו אחרי ששרדו חודשים ארוכים בשבי, מעידה שזה לא קרה. היא גם מבהירה שתזת הלחימה שלחץ צבאי יוביל לשחרור אינה נכונה. חמאס לא נשבר. הוא לא יישבר. הוא יתאבד וייקח איתו את כל תושבי הרצועה. ישקע לאטו עד שיתפוגג ויישאר כרעיון וכצבא גרילה מעיק וקטן בהרבה משהיה.
שנת הלימודים נפתחה והלב כבד. אין חגיגיות בדרך לגן של שתי הבנות הקטנות שלי. הייתה שביתה חלקית. היו שהלינו עליה. חבל. מה עוד נותר למשפחות החטופים חוץ מאהדה ציבורית ותחושה שעוד אכפת לנו? אז אכפת לנו מכם. אנחנו רוצים את היקירים שלכם, שלנו, בחזרה. שום ציר, שום תמונת ניצחון של חמאסניק בכיר מחוסל או שבוי לא שווה ולא תשווה לשובם. חזרתם הייתה צריכה להיות תמונת ניצחון. חבל.