רצח ששת החטופים היה אחד האגרופים הכואבים שספגה מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר, וכבר היו כמה מאוד קשים. האגרוף הזה נחת ישר בבטן הרכה שלנו. אבל הרצח המזעזע הזה, בסגנון ההוצאות להורג של דאעש, זעזע גם לא מעט אנשים בארצות הברית. מצד אחד, חטפנו סטירה נוספת עם כיסוי המקרה על ידי כלי תקשורת זרים, שאיבדו קשר עם המציאות ואת היכולת לקרוא לדברים בשמם.

ה־BBC דיווח ש"ישראל אומרת שמצאה שש גופות של חטופים". גם ב"וושינגטון פוסט" וב־CNN דיווחו על "חטופים מתים", ואפילו ה"וול סטריט ג׳ורנל" לא תיאר את המקרה באופן מדויק. מה יותר פשוט מכותרת שאומרת - שישה חטופים חיים הוצאו להורג על ידי חמאס? הרי חמאס עצמו הודה במעשה כשהודיע על ה"שינוי בהוראות הטיפול בחטופים" לאחר מבצע ארנון.

מצד שני, הדיווח ההזוי חטף הרבה ריקושטים. כנראה שהעבודה המדהימה שעשו הוריו של הירש גולדברג־פולין ז"ל בארצות הברית, במאמץ נואש להצילו, הניבה הרבה מאוד אמפתיה כלפיו. כתוצאה מכך, חלק מהכותרות שונו בדיעבד, ובנוסף - לא מעט דמויות מובילות התייחסו לנושא.

שלטים לשחרור הרש גולדברג במשחק בין הפועל ירושלים להפועל חדרה (צילום: אורן בן חקון, פלאש 90)
שלטים לשחרור הרש גולדברג במשחק בין הפועל ירושלים להפועל חדרה (צילום: אורן בן חקון, פלאש 90)

הבולט שבהן היה המגיש כריס קואומו ב"ניוז ניישן". הוא הקדיש לכך מונולוג בן 11 דקות ופתח בשאלה הקשה: "איך זה ייתכן שפתאום קשה להסביר למה מותם של שישה חטופים שנרצחו בכלל משנה לנו?". קואומו הראה עד כמה הקיטוב בארה"ב אמור להדאיג כל אדם שפוי. ככל שהקיטוב מקצין, הוא שוחק את הערכים האנושיים הבסיסיים שעליהם בכלל קמה ארצות הברית. הוא היה רגשני במיוחד כשאמר - לא ייתכן שתחשבו שאתם אנושיים כי אכפת לכם ממוות אחד, אבל לא אכפת לכם ממוות אחר. הוא סיכם במילים "זיכרונם לברכה" ו"ברוך דיין האמת"
בעברית.

כשזה קורה במקום אחר, קל לנו לראות פלח אוכלוסייה שהתחרפן ממאסה של מידע שקרי ומניפולטיבי. השקרים מופצים באינטנסיביות חסרת תקדים, וכרגע מדינות דמוקרטיות מתקשות להתמודד. רק שלשום החליטה המועצה המפקחת של מטא להפסיק להסיר פוסטים עם הביטוי "מהנהר עד הים". זה הזוי ומקומם.

הדבר הנורא הוא שגם בישראל הציבור מושפע לרעה מהרשתות החברתיות. לגבי עצמנו, אנחנו פחות מודעים לתהליכים שאנחנו עוברים. אבל כולנו מאמצים מסרים שטחיים, לעתים שקריים, מתרחקים מזרמים אחרים ושונאים דעות אחרות ונתונים לאינסוף ספינים.

סככת האופניים והכור

קחו לדוגמה את הדיון שנערך כאן השבוע על ציר פילדלפי, שנשכח לחלוטין מהשיח הישראלי במשך כמעט 20 שנה. חזרתו היא דוגמה קלאסית של משל "סככת האופניים". על פי חוק פרקינסון - דיון על הקמת כור גרעיני ייקח עשר דקות, משום שאף אחד לא ממש מבין בזה, אבל דיון על סככת האופניים שתוקם לצד הכור יימשך שעות ארוכות, כי בזה כולם מבינים, ולכן ירצו להתבטא.

הנקודה שבה ישראל נמצאת היא לא עסקת חטופים מול שליטה בציר פילדלפי. זהו פוקוס זעיר מהתמונה הגדולה, שהיא מורכבת ומפחידה ואין לגביה פתרונות קלים. המלחמה האמיתית של ישראל היא מול איראן, לא מול חמאס. עזה מהווה את הגזרה הכי פחות בעייתית שלנו. איראן גידלה גם את מפלצת חיזבאללה בצפון, שמהווה איום הרבה יותר גדול על ישראל, ובנוסף מחמשת את סוריה, מיליציות בעיראק, חות׳ים בתימן וקני טרור בגדה. במקביל, האייתוללות בטהרן קרובים מתמיד לפצצה גרעינית.

ציר פילדלפי (צילום: אורן כהן, פלאש 90)
ציר פילדלפי (צילום: אורן כהן, פלאש 90)

רצוי גם לזכור שאיראן התקרבה לרוסיה ולסין, ושישראל זקוקה לשקט פנימי, כמו גם לציר המתון של ארה"ב ואירופה - יותר מתמיד. מכיוון שכשלנו בטיפול בשתי הגזרות האלה, החוזק שלנו מוגבל. לכן אלה לא רק הערכים היהודיים של הערבות ההדדית ופדיון השבויים שאנחנו צריכים לשמור עליהם, בלי לתת לשום ארכי־טרוריסט לפגוע ביסודות קיומו של העם שלנו. זוהי גם החשיבה האסטרטגית.

האם נכון לישראל להמשיך לדשדש במלחמת התשה בעזה, לשחוק שם את הצבא, את המילואימניקים, את הכלכלה, את התחמושת, ובמקביל להמשיך גם בשחיקה מול לבנון, כשלצדנו מתעצמים האתגרים בגדה? הרי על כך בנויה האסטרטגיה של איראן - להתיש את ישראל באמצעות הפרוקסיז שלה. אז מהי האסטרטגיה שלנו?

תוסיפו לזה עוינות מערבית שפוגעת בהרתעה, ואת השחיקה של החברה הישראלית. כל אלה פקטורים שיש להביא בחשבון כשמקבלים החלטה על עסקה, ולא רק ציר פילדלפי, שברור שכל ישראלי היה מעדיף להמשיך להחזיק בו. השאלה היא מהו המחיר האמיתי ואם הוא נכון לנו בעת הזאת. אין על כך תשובה פשוטה.

זהירות: פוסטים ויראליים

אנחנו חיים בכאוס כבר תקופה לא קצרה. זה קשה. גם מי שלא נפגע ישירות - נפגע. המתח, הכעסים, הייאוש - זה מביא אנשים לקצה. לפעמים נדמה שהעולם השתגע, ויש איזו ציפייה שהוא יתעשת ויחזור להיות מה שהיה. בתוך כל הבלגן הזה, קיימת גם האווירה התקשורתית שאנחנו חיים בה.

אנחנו לא באמת יודעים איזה חלק מכל מיני פוסטים "ויראליים" בעצם נתמך על ידי גורמים זרים עוינים, שמטרתם להגביר את הזעם והחיכוך הפנימי בישראל. אנחנו לא יודעים כמה לייקים ושיתופים הם בכלל לא אורגניים אלא חלק מ"מכונת הרעל" או כל התארגנות פוליטית אחרת. כל כך קל היום לזייף פרופילים וליצור מראית עין של פעילות מאסיבית שמאחוריה אין שום דבר אמיתי, גם כשמדובר בקידום פוסט של אדם אמיתי. גרוע מזה - הזיוף רק נעשה קל יותר ככל שמתפתחת הבינה המלאכותית.

זה לא אמיתי: תמונת נשים שנוצרו בבינה מלאכותית (צילום: גוגל)
זה לא אמיתי: תמונת נשים שנוצרו בבינה מלאכותית (צילום: גוגל)

אנחנו חייבים ללמוד להטיל יותר ספק בכל מידע שמגיע אלינו, אף שזה מגביר את תחושת אי־הוודאות. אנחנו צריכים גם לגלות יותר סובלנות ואנושיות זה לזה, משום שכולנו בצרה הזו ביחד. ההנהגה שלנו לא יודעת לאחד את העם, למרבה הצער, אבל זה לא אומר שכל אחד מאיתנו לא יכול לפעול אחרת.

זה בסדר לשנוא נבחרי ציבור או לחוש כלפיהם זעם, רובם הרוויחו את זה ביושר. אבל אל תשנאו את מי שתומך בפוליטיקאי מסוים שהוא אסוני בעיניכם, או במי שחש שהגיעו מים עד נפש וחייב לפרוק את זה בזעקה בהפגנות. תביאו בחשבון שהתהפוכות שחלו בתקשורת ההמונים במהלך העשור האחרון הן גדולות מכפי שרובנו מבינים. לפוליטיקאים יש הרבה יותר שליטה באמצעי התקשורת מכפי שהייתה להם בעבר, וזה מסוכן, כי המידע שלהם נגוע.

המציאות התפצלה ל"נרטיבים", ומי שיונק לאורך זמן נרטיב מסוים, עובר שטיפת מוח גם אם אינו מרגיש זאת. זה נכון גם לקוראי "הארץ" הנאמנים וגם לצופי ערוץ 14. התופעה הזו מחבלת ביכולת לתקשר עם זרמים אחרים בישראל, וזה לא מצב בריא. ככל שנבין את זה ונפתח את היכולת להתמודד עם המציאות החדשה כפי שהיא, זה יעזור לכל אחד מאיתנו וגם יגביר את החוסן הלאומי.