ארס עצמי

קחו משפחה ממוצעת, נגיד בקריית מלאכי או בחדרה. האבא נהג אוטובוס, האמא מזכירה במשרד תיווך, ובגלל ההאטה בשוק הנדל"ן יש חשש למשרתה. יש להם שלושה ילדים שלומדים ביסודי ובחטיבת ביניים. אחרי קיץ שוחק ומהביל, בתוך איומי מלחמה בלתי פוסקים, הם מנסים לתרגל שגרה. ואז, ביום שני (2.9), הם מתעוררים לתוך שביתה "למען החטופים", לא ברור לכמה זמן. עד שהחטופים יחזרו? אין לדעת - לא הודיעו. שוב, הכל מתערער. אל תוך החיים הבלתי נסבלים גם ככה, מוכנסת עז נוספת, ועוד חרב כלכלית על צווארם ועל צוואר כולנו.

כבר ידענו ביזיונות בתוך תקופת המלחמה הזאת, אבל נדמה שהשבתת המשק שברה שיא. בשבוע שעבר כתבתי כאן על עדן ירושלמי ועל הכמיהה של בנותיי ושלי לשובה. לא יכולתי לדעת שלמחרת תוחזר גופתה אחרי שתירצח באכזריות.

אחדות? ננצח אם נפסיק לשקר. לא בסיסמאות
דרישות סינוואר חושפות: זו המטרה האמיתית שלו בעסקת חטופים

אני מראיינת משפחות חטופים כמעט מדי יום, במהדורת הבוקר שאותה אני מגישה. אני לא מכירה אדם במדינה שלא משווע לשובם הביתה, בריאים, שלמים, מחובקים, מחוזקים. חובתנו המוסרית היא להחזיר את האנשים שנחטפו באכזריות מבתיהם, מהמסיבה ברעים, שבני משפחותיהם נלחמים עליהם בכל כוחם ועוברים גיהינום. חובתה של ההנהגה לוודא שמחדל כזה לא ישוב לעולם.

אבל במקום להפנות את הזעם והכאב לעבר אויבינו, שמבקשים להשמיד אותנו, יש מי שמתעקשים בכוח לסובב את האצבע המאשימה כלפינו. כאילו לא למדנו כלום ממה שקורה למדינה שנתפסת חלשה בשכונה שלנו. ניחוח החולשה הזאת, שחווינו על בשרנו בשנה האחרונה, חודר לחדרי הדיונים של צבאות האויב. גם היועצת המשפטית לממשלה, ומאוחר יותר, מאוחר מדי, בית המשפט, קבעו שהשביתה היא פוליטית. אבל בינתיים, מדינה שלמה נכנסה למקפיא. מטורף לחשוב איך בעלי אינטרס מנצלים את סבלן הבלתי נתפס של משפחות חטופים ואת אזרחי המדינה כדי להחליף את השלטון.

יו''ר ההסתדרות, ארנון בר דוד (צילום: אבשלום ששוני)
יו''ר ההסתדרות, ארנון בר דוד (צילום: אבשלום ששוני)

אנחנו חייבים לבטא ערבות הדדית כלפי חטופים שנמצאים בעזה, איש איש בדרכו. כך צריכים יהודים לנהוג אלו כלפי אלו, תמיד. אבל לא יכולתי שלא לחוש שמאחורי הקלעים, וגם לפניהם, מי שסגרו את השאלטר במדינה ושיבשו חיי אזרחים שלא טופלו בבתי החולים, לא יכלו להגיע להיכן שרצו, ולא יכלו לעבוד - הם אותם פריבילגים שהובילו בשנה שעברה את הסרבנות בצבא. סרבנות שעלתה לנו ביוקר.

עכשיו כבר אי אפשר להשבית את הצבא, תודה לאל, אז רוכבים על הילדים, סוגרים את מערכת החינוך. התלמידים, בוגרי השבתות הקורונה והמלחמה, יישבו בבית למען פוליטיקה. חטופים זה לא יחזיר הביתה, אולי להפך, אבל למי אכפת. ועוד מספרים לנו, וגרוע יותר - לילדים שלנו, שזו סולידריות. ורק מפלצת אחת נהנתה מתיאטרון האבסורד הזה. היא יושבת בתוך מנהרה חשוכה בעזה, צופה בתמונות מישראל, וזוכה לאור גדול.

שביתה במשק (צילום: איור: איציק סמוכה)
שביתה במשק (צילום: איור: איציק סמוכה)

יחיא סנוואר רצח שישה חטופים, וקיבל בתמורה אזרחים משוסים אלו באלו ובלגן מטורף במדינה שאותה הוא מתפלל להשמיד - מה צריך יותר מזה? אולי, חושב סינוואר, כדאי לרצוח עוד. אולי כך ישמידו היהודים את עצמם. כמה הרס עצמי, כמה.

מלחמות הגנרלים

בתקופת הפרהיסטוריה, שנת 2011, קיבל גדי איזנקוט הצעה שמעטים היו מסרבים לה. אחרי פארסת אי-מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל בעקבות תחקיר הקרקעות שפורסם בעיתון זה, התבקש איזנקוט להתמנות לתפקיד. הוא סירב, כי חשב שהוא עוד לא בשל. בני גנץ, שכבר היה אז מחוץ למשחק, קיבל דפיברילטור לקריירה וכבש את לשכת הרמטכ"ל. ארבע שנים מאוחר יותר החליף אותו איזנקוט.

חשבתי על הדלתות המסתובבות האלו השבוע, כשצפיתי בצמד גנץ-איזנקוט במסיבת העיתונאים שקיימו. יום קודם הרצה בנימין נתניהו לאזרחים על חשיבותו של ציר פילדלפי. בתגובה, התייצב יושב ראש המחנה הממלכתי בני גנץ ואמר – כמה צפוי – בדיוק את ההפך. זו הייתה תמונת מראה חיוורת לנאום נתניהו: קריאה לבחירות גם בזמן מלחמה, רק לא ביבי, והכל עם מעט מדי כריזמה.

בני גנץ, גדי אייזנקוט (צילום: מארק ישראל סלם)
בני גנץ, גדי אייזנקוט (צילום: מארק ישראל סלם)

גנץ, שעד לא מזמן ראה את עצמו נוחת ברכות על כורסת ראש הממשלה, מדשדש בסקרים, וניסה בקלאמזיות אופיינית למצב את עצמו מחדש. למזלו, איזנקוט, שעמידה מול מצלמות היא לא בדיוק אזור הנוחות שלו, הציל את כבודו. הוא הביע דעה מקצועית מסודרת, ותקף את נתניהו, אבל בצורה מכובדת (ניכר משפת הגוף שלו שהדברים הוכתבו לו, אבל להיות פוליטיקאי זה גם לדעת להקשיב ליועצים).

איזנקוט, שרק לפני מספר חודשים שכל את בנו יקירו במלחמה כדי שנוכל כולנו לנשום את האוויר של המדינה, הציג לפתע אלטרנטיבה. לא סתם נלחם עליו בעבר יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שיצטרף למפלגתו. פוטנציאל המנהיגות של איזנקוט ידוע. הוא מבשיל לאט. כך היה בצבא, כך עכשיו בפוליטיקה.

גדי איזנקוט  (צילום: אייל מרגולין פלאש 90)
גדי איזנקוט (צילום: אייל מרגולין פלאש 90)

עכשיו זה תלוי בו, באיזנקוט. האם יצליח לעורר בעצמו את היצר הדרוש כדי להגיע לפסגה. עד כה הוא הקפיד לתת את הכבוד למספר אחת, גנץ, והשקיף ממדרון אחורי. אבל לא אתפלא אם בהמשך, בזמן אמת, כשריח הבחירות יעלה באוויר, וסקרים שישקפו את האהדה הציבורית שלה זוכה איזנקוט יתפרסמו, יצטרכו שני הגנרלים להתמודד עם השאלה מי מהם יוביל את המאבק מול נתניהו. אם באמת יסתכלו לאמת בלבן של העיניים – יעדיפו כנראה את הגולנצ'יק על הצנחן.

ומה יעשה בני גנץ ביום שבו יתברר לו שהמחנה הממלכתי בראשות איזנקוט חזקה יותר? האם יפנה את מקומו? יזוז מכיסא הקברניט לעמדת טייס המשנה, או שייצמד בכל כוחו אל ההגה? האם, כפי שהוא נוהג לומר על נתניהו, הוא יונע משיקולים אישיים? ימים יגידו. משעמם בתוך המחנה הממלכתי לא יהיה.

עזרא כנגדי

חיכיתי לו השבוע, כמדי יום, בשלוש וחצי בבוקר, והוא לא בא. במקומו הגיע מישהו אחר. הופתעתי מעצמי עד כמה התאכזבתי. יש אנשים שנכנסים לך ללב ממקום לא צפוי, בלי התרעה מראש. למשל, עזרא.

יש קסם אדיר בלהיות שותפה בבניית ערוץ חדש. בחודשיים האחרונים אני מגישה מהדורת בוקר (i24NEWS - בואו!), ובתוך אינטנסיביות בכל הספרות הקיימות בשעון, אני מתקשה להשקיע במערכות יחסים קיימות, ובוודאי בבניית חדשות.

אבל בתוך שעות העבודה הרצופות על תוכנית יומית, שתואמות את אישיותי הוורקוהוליקית, התפתחה לה מערכת יחסים חדשה ומקסימה ממקום לא צפוי, דווקא עם האיש שפותח לי את היום בשעה מוקדמת מדי של הבוקר. קוראים לו עזרא, והוא נהג המונית שמסיע אותי לערוץ.

בעזרא יש שירותיות שכיף לפגוש בבוקר. הוא מדייק בהגעה, כמו שאני אוהבת, והתרגל כבר לכל טקסי הנסיעה המוזרים שלי: חלון פתוח עם אוויר על הפרצוף ותרגילי נשימה שאני מבצעת לחימום הקול, מוזיקה מחרישת אוזניים באוזניות ישירות לתוך עור התוף שלי עם שיר של מוטיבציה, ושיחות עם הצוות – "ערים?! תשיבי באימוג'י". הוא מתמרן ועוקף כל מחסום בכביש כדי להביא אותי ליעד בזמן הקצר ביותר, כי כל דקה חשובה, ולא שוכח אף פעם לאחל לי הצלחה בשידור.

השבוע, באחד הימים, שיבצה לי התחנה נהג אחר. עזרא חסר לי. והנה, למחרת הוא התייצב שוב, מחייך את חיוכו הרחב. אין עליך, עזרא. עזר כנגדי.