שבוע אחרי שמיגר בעימות הטלוויזיוני את ג'ו ביידן, נתפס דונלד טראמפ במצלמת חובבים, נוהג בעגלת גולף, בנו לצדו, כשהוא מקלס את הנשיא המובס. "תראה את ערימת החרא הזקנה והשבורה הזאת", לעג טראמפ לביידן, "העפתי אותו, וזה אומר שיש לנו את קמלה. היא תהיה יריבה קלה יותר בשבילי. היא יותר גרועה מביידן". בדבר אחד טראמפ צדק. ביידן פרש, קמלה הגיעה. הוא טעה בחלק השני של המשפט. קמלה היוותה השבוע יריב קשה ומסוכן מבחינתו. גרועה? לא כמתמודדת, גרועה לישראל.
אוקיי, הבנתי. אישה, מרעננת, מבטיחה, כריזמטית, בת למהגרים שהתגרשו כשהייתה בת 5, שטיפסה מלמטה, בקיצור בעלת כל האלמנטים שעושים את זה לאמריקאים. כולם עכשיו שמים את הז'יטונים על קמלה, וגם היא, שיכורת התלהבות, דקה אחרי שירדה מהבמה כבר הזמינה את טראמפ לעימות נוסף. רגע, שוואייה. בואי, גם הילרי קלינטון הייתה שם. הילה והבטחה לא מביאות ניצחון, בטח כשמהצד השני עומד טראמפ. את הקולות סופרים במדרגות.
בימים האחרונים אני עסוקה בלהסביר לתומכי האריס, אחוזי תדהמה מכך שאני לא קונה את המסגור שדוחפים לנו לפרצוף הקמפיינרים שלה, שנשיאת ארצות הברית הבאה לא צריכה להיבחר משום שהיא סמל לקידום נשים. מנהיג או מנהיגת העולם החופשי, כמו גם אנשי מקצוע, צריכים להיבחר על סמך כישוריהם ויכולתם לנהל משברים ולעמוד במצבי לחץ בלתי אפשריים. מקהלת הפמיניזם עושה לי רע. טראמפ שוביניסט? זה לפעמים מגעיל, אבל זו בעיה של האמריקאים. לי, עם כל הכבוד, חשובה רק מדינת ישראל.
"אם תיבחרי לנשיאה, בתוך שנתיים מדינת ישראל תחדל מלהתקיים", הטיח טראמפ בהאריס. היא מצדה ריפדה את דבריה בקלישאות תמיכה בישראל, אבל הקפידה כמובן לצדד באופן שוויוני בפלסטינים. לתת פרס לאויבי ישראל, כשעוד לא מלאה שנה לטבח 7 באוקטובר, וכשחטופינו נמקים ונרצחים במנהרות השטן. ולא, הבעל היהודי של האריס, שבתו מגלה חמלה ותמיכה דווקא לעזתים תומכי הטרור (כן, מה שקראתם!), לא ממש מרשים אותי.
צפיתי בהאריס הנוצצת, ולא יכולתי שלא להיזכר בהילה שהקיפה בזמנו את ברק אובמה. עוד נשיא אמריקאי שפשוט לא סבל את ישראל. עזבו את העובדה שבחר לקיים את הנאום הראשון שלו במזרח התיכון בקהיר, כשהוא מצפצף עלינו ומתחנף לעולם הערבי. אני לא אשכח דווקא את תמונת היח"צ שיצאה מהדוברות המבריקה של הבית הלבן, ובה נראה אובמה משוחח עם ראש הממשלה שלנו כשרגליו על השולחן הנשיאותי. המסר היה ברור.
המרוץ לנשיאות בשיאו. בפוליטיקה כמו בספורט זה ייגמר על הבאזר. אני מתפללת שלא נגמור עם תמונה של האריס מהחדר הסגלגל נוזפת בנתניהו כשרגליה על השולחן וסוליות נעליה מכוונות לישראל. בעצם, לכו תדעו אם היא בכלל תענה לטלפון.
מגבלת הכוח
באולימפיאדת טוקיו לקח אורן סמדג'ה את הימור חייו. בקרב הקבוצתי מול רוסיה, שנראתה כיריבה מפחידה ובלתי אפשרית לניצחון, שלח סמדג'ה, מאמן נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו, את פיטר פלצ'יק ושגיא מוקי להילחם ביריבים כבדים וגדולים מהם. זה היה נראה מהלך משוגע, מחוץ לקופסה, טר"ש או צל"ש. השאר היסטוריה. פלצ'יק ושגיא ניצחו, הנבחרת הישראלית עשתה את הבלתי ייאמן והביאה מדליה. הכל נראה אז אפשרי, בר השגה, חסר מגבלות. שלוש שנים מאוחר יותר חטף סמדג'ה "איפון מהחיים", כפי שהוא מגדיר את זה. בנו, עומר, נפל בקרב ברצועת עזה.
לו היה מוצע כתסריט עלילתי לנטפליקס, היה בוודאי נדחה הסיפור של אורן סמדג'ה מפאת חוסר אמינות. אלה חומרים שרק החיים יכולים לכתוב. מדליסט אולימפי כנגד כל הסיכויים, ואז מאמן נבחרת מצליח, מאבד את בנו בקרבות על הגנת המדינה, וחודש אחר כך מתייצב עם חניכיו באולימפיאדה ומשיג עם אחד מהם מדליה. אין מילים.
אורן ואני מכירים שנים רבות, עוד מהזמנים שהייתי ספורטאית בעצמי. השבוע ראיינתי אותו למהדורת הבוקר שאותה אני מגישה (i24NEWS, בואו!). מעל הכל, תפס אותי משפט אחד שלו. שאלתי את אורן אם ימשיך כמאמן לקמפיין אולימפי נוסף. המשמעות במונחים ספורטיביים היא מטורפת: ארבע שנים נוספות אינטנסיביות, שאמורות להזדקק לרגע אחד של הצלחה או כישלון על מזרן הג'ודו במשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 2028. התשובה של אורן לא הייתה שחור או לבן ומצד שני גם לא מעורפלת, אפילו לא לעצמו. הוא אמר לי שהוא מתכנן להמשיך, עם התאמות נדרשות של החיים. אורן הודה, בעצם, שהוא למד להכיר במגבלות הכוח של עצמו.
המשפט הזה הוא שיעור בשבילי. לפעמים, כשזה קשור בי, אני מתעלמת מהן, ממגבלות הכוח. מסרבת להודות בהן. המנטרה שלי בספורט ובחיים הייתה שלא משנה מה, עושים תמיד עד הסוף, בראבק, בכל הכוח, בלי לראות בעיניים ולא משנה רמת הקושי או התנאים מסביב. אורן, שועל קרבות ותיק בספורט, וכעת עוד חוליה בשרשרת העצב האינסופית של השכול, סיפק לי פרק חשוב במשפט אחד. זה לא רק מה שאמר, אלא איך שאמר.
המלחמה, שתכף תציין שנה, שינתה את כולנו. מהאנשים עם הסיפורים הבלתי נתפסים שאני מראיינת מדי יום ופותחים בפניי באומץ את קרבי לבם, ועד לשיחה אקראית עם אדם ברחוב. אנחנו חיים בתקופה מטורפת, במדינה עם מציאות מטורפת, והחיים פשוט בוחנים את כולנו. אנחנו מצדנו מסתכלים אל תוך עצמנו ובוחרים לעשות התאמות. מכירים במגבלות הכוח. תודה על השיעור, אורן. אימצתי כדרך. תודה גם על מי שאתה.
על הדבש ועל העוקץ
הסתכלתי עליהם ממקום מושבי באולם. הם רקדו בקצב, צחקו מאוזן לאוזן, שרקו בהתלהבות, הריעו בידיים, שרו מכל הלב. הזמר היהודי הצרפתי־אלג'יראי אנריקו מסיאס, תומך נלהב בישראל, כבש את היכל התרבות, ומאות אנשים שמחו איתו. שרטתי את עצמי, לבדוק שאני לא חולמת. שאני נמצאת כאן בישראל, בזמן מלחמה. לא בביקורת אני כותבת את הדברים. מגיע גם לנו ליהנות. שמחתי איתם. בגיל 85, חיוני על מלא, עם קריירה מפוארת וכריזמה מתפוצצת, מסיאס, שדחה את ההופעה בכמה חודשים בעקבות פציעה בגב, לא ויתר והגיע לחזק ולשמח את
הקהל הישראלי. לצד זהבה בן האגדית הוא שר בעברית, שפה שהוא לא דובר אותה, את "על הדבש ועל העוקץ". איזו בחירה מדויקת לתקופה. איזו סולידריות, איזה חיזוק. לאומנים, במיוחד שחקני נשמה כמו מסיאס, יש משמעות אדירה בתקופה כזו. הם נוגעים לנו בנשמה. נגעו בשלי. מרסי בוקו, מיסייה מסיאס.
ורק הכיסא הריק לידי, באולם, הזכיר לי את אלו שעדיין לא יכולים ליהנות מכל זה. שיחזרו הביתה בשלום. אמן.