הטור הזה אינו על עמית סגל, הוא על אובססיה, הוא על אנשים שמחפשים אותו, כועסים עליו, ממורמרים על עצם קיומו ומתנגדים לכל מה שקשור לעמית סגל בעולם. מדובר בעיקר בעיתונאים ואחרים שעושים להם מנהג לרדת עליו בכל מישור אפשרי, אישי, משפחתי ורעיוני. עמית סגל הופך את חדשות 12 למה שהיא. ההתנגדות לסגל היא לא בגלל כישוריו יוצאי הדופן, כישרונו הרטורי, יכולותיו, חדותו ושנינותו, אלא בגלל מה שהוא מייצג. הדעה, הכיפה והמשפחה. לכן יש עליו ביקורת על תוכן, על צורה ועל אמונה. מחפשים אותו בעיקר בגלל המחשבה הקלוקלת שלפיה חדשות 12 צריכה להיות “נקייה" מדעות אחרות, או מדעה ימנית ברורה אידיאולוגית.
הופעתו פנומנלית. כשהוא מפציע באמצע תוכנית, הוא זורח, חכם ומשעשע, ולכן הוא מוציא את מבקריו מדעתם. עכשיו מתברר שמבחינתם, יותר גרוע מזה שהוא מופיע - זה שהוא לא מופיע. הטרוניה הלפני אחרונה נגדו הייתה ש"פגוש את העיתונות", המשודרת לקראת צאת השבת, היא חצי מוקלטת, משום שאינו מגיע בזמן לתוכנית בהגשתו. כולם הפכו להיות עורכי החדשות. הם רודפים אותו וירטואלית, מעירים לו בכל פלטפורמה, גוזרים קטעי פרשנות שלו והופכים אותם עליו אחרי זמן מה. קמפיין מתוזמר ובעיקר לא חכם.
לולא עמית סגל, חדשות 12 היו חדשות 13. סגל הוא נכס אסטרטגי של כולם, של מי שבדעתו ובעיקר של מי שלא. זו מהות הדמוקרטיה: ההבנה שאדם עם מחשבה אחרת, תפיסת עולם שונה ומקום מגורים שאינו תל אביב או הרצליה, נמצא שם. אחד שרואה את המציאות אחרת מאמנון אברמוביץ' ומקבל, בזכות מלאה, מקום מרכזי בבמה.
עמית סגל תקף את גל"צ: "מה חושב החייל ברפיח ששומע את התחנה הצבאית"
חדשות 13 התרוקנו מקולות כמו שרון גל ואילה חסון. צבי יחזקאלי כבר לא שם, וקולו של אבישי בן חיים נדם. מערכות חדשות הפכו להיות צבועות. דעה אחידה פלוס עלה תאנה. ב"פטריוטים" זה משה אליה, ב"אולפן שישי" זה דדי שמחי, ב"אזור מלחמה" של רביב דרוקר זו שרי רוט. בכל פאנל הס פן תעיר יושב לו ימני־שמרני אחד זעיר. ההבדל הוא שעמית סגל אינו עלה ולא תאנה, הוא אקליפטוס ששותה את כל תשומת הלב והקשב. הוא חזק מדי מכדי רק “לאזן", כוחו כשל מערכת החדשות כולה. כשהוא לא משדר, האיזון מופר.
אנשים שרודפים אחרי סגל בקטנוניות, בקנטרנות ובניג'סיות מנסרים את הענף שעליו יושב חופש הביטוי. אם חדשות 12 תהיה חדגונית, היא תאבד את ההגמוניה שלה וממילא תהפוך עצמה לפחות רלוונטית. מי שחושב כמוהו צריך אותו, מי שלא חושב כמוהו חייב אותו. סגל הוא ווין־ווין. מעמד־העל שאליו הגיע חיוני לכל צד שמסתכלים עליו. הוא כמו מונה ליזה של הפלורליזם. מאיזו פוזיציה שתסתכל, הוא תמיד יביט עליך בחזרה. הדעות שלו מנומקות, ארוזות ונוחות לצריכה. תבונתו הפוליטית ניכרת בכל משפט. מועצת חכמי הטוויטר מתכנסת כל אימת שסגל מעלה טענה. הם סותרים אותו. מקעקעים את אמינותו.
צריך להודות ביושר, סגל הוא מלך אחת התופעות המעצבנות ביותר בשיח - הווטאבאוטיזם. או בעברית “לא שמעתי אתכם אומרים אותו דבר באירוע דומה מן העבר". כל דבר מזכיר לו את ההתנתקות או את הסכמי אוסלו. זה יכול להיחשב תלוש לחלוטין, אבל לציבור ענקי אלה פצעים פתוחים. הוא נותן פה למכאובים אמיתיים של צופים רבים.
לתפוס את סגל באי־דיוקים או בשגיאות זה ספורט טוויטרי יומיומי. השבוע, למשל, הותקף על תחזית שגויה מ־2017. אז טען שבתוך שבע שנים בירושלים יהיו פי ארבעה קווי רכבת קלה. הוא טעה. אז מה? הוא לא עתידן, הוא פרשן. תפקידו להביט אל ההווה ולדמיין את העתיד, לנפק אקסטרפולציות על סמך מה שהוא מבין, רואה, מפרש, מדמיין, מניח ומסביר. מבחינתי שייתן גם פרשנות על הביף בין רון נשר לכפיר צפריר.
זה לא טור על עמית סגל. סגל הוא בבואה. אנשים שמתנגדים לו מסתכלים עליו ורואים את מה שהם לא מסוגלים לשמוע, דעה שונה. הצבתו בלב הפריים טיים בערוץ הנצפה בישראל היא קריטית דווקא משום שהוא לא מהדהד מסרים אוטומטיים ולא חשוד כשופר לא רציונלי. סליחה. עדכון. התוקפים החדשים כבר רואים בו “שופר של המשפחה". כמה הבלים. ההתאבססות עליו היא מהמיותרות, המוזרות והתמוהות. חפשו קורבן אחר, ומהר.