ספק אם אי־פעם ב־40 שנות המאבק עם חיזבאללה, העניקה להם ישראל מהלומה כמו זו שנתנה השבוע, כך על פי הפרסומים. לחשוב כי אנשי חיזבאללה שהיו כתובת למבצע הילכו במשך חודשים עם הזימוניות על גופם, בלי לדעת כי טמונות בתוכן פצצות קטנות המופעלות מרחוק בלחיצת כפתור מתל אביב. הלכו לישון כשהפצצה לצדם, שתו את הקפה של הבוקר כשהיא מונחת על שולחנם, תינו אהבים עם נשותיהם כשהיא צמודה לחגורתם.
אפילו את כינויו המדויק של המבצע קשה היה להדביק. מ"מתקפת הביפרים" ביום שלישי, הוא הפך למחרת ל"מתקפת הווקי־טוקי", ועוד באותו ערב הצטרפו אליהם סוללות ליתיום שהתפוצצו ומכשירי אייפון. לבנון נאחזה בהלה. כל מכשיר חשמלי שהובא מחו"ל נחשד שהוא פצצה נסתרת. לך תדע אם זה העומד לצדך, עם הבליטה בכיסו, איננו איש חיזבאללה שעוד מעט יופעל בכיסו המנגנון. אפשר רק לדמיין את הבהלה שאליה הוכנסה אוכלוסיית לבנון.
מתקפת הביפרים היא חסרת תקדים בקרב חיזבאללה - אך יש גם בשורות רעות
העיתונאי הבכיר מהעולם הערבי: חיזבאללה חטף את מתקפת המנע הגדולה בהיסטוריה
מבחינה מודיעינית מדובר במבצע מבריק המיוחס למערכת הביטחון הישראלית. לא לחינם השתולל נסראללה אתמול בהבטחותיו לתגובה מכאיבה. צריך היה לראות את הבדיחות שהתרוצצו על חשבונו ועל חשבון אנשיו. "חסן, אל תגיב לישראל", פנה אליו אחד מכוכבי הרשת, "אם אתה גבר, תגיב לטלפון". אחרים עיצבו תמונות של מכשירי טלפון ישנים, כמו אלה ששימשו את כולנו בשנות ה־70 וה־80, תלויים בכבדות על החגורה.
יכולת החדירה לתוך ארגונו, השליטה מרחוק באינטימיות היומיומית של אנשיו, המבוכה שנגרמה לו מול הציבור הלבנוני. והיה גם עניין אישי. מאות מהם חטפו את הפיצוץ בפרצוף ופניהם הושחתו. חיזבאללה, שטוען השכם והערב כי במעשיו הוא מגן על הלבנונים ומתגאה כי הוא מרתיע את ישראל, הביא את המוסד ואת צה"ל לכל בית.
מצב חדש במערכה
לכל ארגון לוחם יש כבוד, לא רק לערבים שביניהם. אבל חיזבאללה גאוותנים במיוחד. הם אחוזי הדרת כבוד, בחלקה הודות לדורות של נחיתות מעמדית של העדה השיעית בלבנון. בשנים האחרונות חשו כי הם קונים את עולמם. גם את ישראל. הנה הם נלחמו וסילקו אותה, והנה הם עושים כפי רצונם לאורך הגבול. הם צפצפו עלינו, על שונאיהם במערב, כמובן על ממשלת לבנון. ואז פרצה המלחמה, וביומרתם הרבה החליטו נסראללה ואנשיו להכפיף את לבנון למען חמאס. צה"ל השליך את יהבו על היתרון המודיעיני, והחל לצוד אותם בזה אחר זה. השבוע גם קטם את אפיהם, תרתי משמע.
עכשיו נסראללה במלכוד: מצד אחד, כבודו נפגע. מצד שני, כל תגובה מצדו תגרור תגובה חריפה פי כמה של אויבו המר. היה משעשע לקרוא השבוע את מאמרו של איברהים אל־אמין, העיתונאי המקורב ביותר לחיזבאללה ולמעשה הדובר הבלתי רשמי של עמדותיה. אל־אמין, כותב מוכשר ואינטליגנטי, התלונן על כך שישראל איננה ממהרת לנהוג לפי משוואות. חיזבאללה הציעה לנהל לחימה רק באזור הגבול, כלומר להחריב את יישובי הצפון, וישראל, שובבה שכמותה, סירבה והרחיבה את מעגל האש. עכשיו, הוא רומז, עלולה חיזבאללה להשתמש בנשק שממנו ניסתה להתרחק: פלישה קרקעית של לוחמיה לשטח הגליל, או שימוש בטילים מדויקים כדי לתקוף מטרה צבאית או אזרחית בעומק ישראל.
"ההתנגדות לא תיכנע לרגשות", כתב אל־אמין, בנסותו לומר כי התגובה תישקל בקור רוח. "אבל האויב יודע היטב שהוא דחף את ההתנגדות לנטוש את מסגרת כללי המלחמה הקיימים כבר שנה, וכי אנו עומדים בפני מצב חדש".
נסראללה מצוי כיום בשפל העמוק ביותר זה שנים ארוכות. רוב הציבור אינו איתו. הוא איבד כמה מהמוחות החשובים ביותר שלו, וגם מאות מאנשיו. ספק אם המטרה הלאומית שלשמה הטיל את כוחותיו לקרב – להציל את חמאס – הושגה. חמאס הרי פוסעת מדחי אל דחי. נסראללה יודע כי רבים אחרים, ברחוב הערבי, גם בלבנון, כמובן באיראן – מצפים ממנו למחוק את החרפה.
בניגוד לסנוואר, שנלחם לבדו בעזה, נסראללה אינו לבד. האיראנים איתו, החות'ים גם, גייסות של תומכים בעיראק וגם במקומות אחרים. אם ייקלע למלחמת קיום, יבואו כל אלה לעזרתו. יש לו גם ידידים מדרג שני העשויים לסייע בייעוץ, בנשק ובלחץ דיפלומטי. רוסיה למשל, קטאר ואלג'יריה.
זה מביא אותנו לחדשות הרעות: "מתקפת הביפרים" תיזכר אומנם שנים רבות קדימה, אבל לא היא תשיב את תושבי הצפון לבתיהם. זה מבצע מבריק שעיקרו טקטיקה, אבל לא אסטרטגיה. טוב אם היה מהלך פתיחה של מלחמה, שיהמם את האויב ויחליש אותו, בטרם יספוג מכות איומות על ראשו. אבל הוא לא היה כזה. בכיר חיזבאללה, האשם ספי א־דין, איים שלשום כי המתקפה אף תעורר אותם לתקוף יישובים רבים יותר, ובכך תרחיב את היקף הפינוי בשטח ישראל.
טועה מי שסבור כי ישראל יכולה בקלות לחסל את חיזבאללה בימים אלה. חיזבאללה איננה חמאס, ושטחה של לבנון נרחב ואינו דומה לעזה. הלוחמים שלהם מיומנים יותר מאלה של סנוואר, והנשק שבידיהם משוכלל יותר. הם אומנם יספגו מכות אנושות, אבל לא יילחמו לבד. זו הרי מלחמת קיום, וחבריהם יתגייסו למענם.
משלוחי הסיוע הללו עשויים להכפיל את מניין החמושים שיעמדו מול צה"ל בלבנון. מדובר בתוספת של עשרות אלפי לוחמים. והחברה הישראלית, האם ביכולתה לעמוד בעולה של מלחמה כזו? צבא המילואים מותש, והצבא הסדיר נלחם כבר שנה בעזה. מלחמה עולה הרבה מאוד כסף. ספק אם המשק הישראלי בנוי לה. זו תהיה מלחמה ארוכה וקשה, אם תיפתח, כמותה לא ראינו.
חיזבאללה הרוויחה בדין את המחירים הכבדים שהיא שילמה, ואת אלה שעוד תשלם. בשל החורבן שזרעה ביישובי הצפון, ובגלל הצרה שאליה הכניסה את לבנון כולה. רבים באזור מייחלים לראותה נופלת, לא רק בישראל. אבל כדאי שנדע לאן אנו הולכים. אפשר לנהל מול חיזבאללה כמה ימי קרב, אולי יותר. אפשר גם להכניס כוחות קרקעיים ללבנון ולהכאיב להם כהוגן. אבל כדי לחסלם ייקח שנים, והמחיר יהיה גבוה מאוד.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל | [email protected]