יום הזיכרון ל־7 באוקטובר הוא עצוב ומיותר. אין טעם להיזכר בהווה. אף אחד לא צריך לספר לנו מה אנחנו עוברים. כולנו חיים את זה יום־יום. המפונים עדיין לא בבתיהם, החטופים נותרו במנהרות עזה, הכאב על הנופלים לא מרפה. כל ישראלי מסתובב עם חור שחור בלב, כבר שנה. זה כמו לעשות ב־1945 את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הזמנים גדולים מדי מכדי להבין אותם או לסכם. 

אחד היוזרים הכי פופולריים ואפקטיביים בטוויטר הוא "חדשות מלפני שנה". כשמו כן הוא, מפרסם אמירות וכותרות מהשנה שקדמה למלחמה. מי שעוקב, רואה יום אחרי יום רכבת שעומדת להתנגש בהר, טיטאניק שדוהרת לעבר קרחון, מדינה מתאבדת שבורחת מבשורה. מנהיגים אטומים, אובססיביים למהפכה המשפטית בזמן שחמאסניקים מחליפים סימים ומתכוננים לפלישה המונית. 

כל קצרי הראייה, המומחים בעיני עצמם, הזחוחים והיהירים - כולם מחייכים למצלמה ומתנבאים על כוחה ועוצם ידה של המדינה. כל אחד בתורו: צחי הנגבי, בנימין נתניהו, מפקד פיקוד הדרום, ראש אגף המודיעין, קצינים, פוליטיקאים. פרשנים ו"חוקרים בכירים" במכוני מחקרים לאומיים מקשקשים דברי הבל על התרעה והרתעה. כל אדם נורמלי שכך טעה והטעה היה קובר את עצמו מתחת לשמיכה ולא מראה את פרצופו בציבור לעולם.   

אנחנו בדור שכאילו חי את החומר למבחני בגרות. רבים טוענים שזו תקופה תנ"כית. אם כך, איפה יהושע בן נון? איפה משה, שאול המלך, דוד, ומדוע אנחנו תקועים עם ניסים ואטורי וטלי גוטליב? הורגלנו לחשוב שהיסטוריה זה מפעם, והנה היא מתעצבת לפנינו. אנחנו גם לומדים על בשרנו גיאוגרפיה ואזרחות. בשנה האחרונה כל אזרח יודע יותר על קיבוצים בדרום ויישובים בצפון, וכל מי שחי פה מבין שהחוזה עם המדינה נכתב מחדש. ערבות הדדית, לקיחת אחריות ועוד ערכים שחשבנו שאנחנו חיים לאורם, התברר שנס ליחם. ועדת חקירה ממלכתית שהייתה אמורה לקום כמעט אוטומטית, הפכה לדרישה ציבורית, כביכול פוליטית, כמעט לא לגיטימית. 

מי שנולד בשנה האחרונה יחיה במדינה אחרת. שונה, צינית, קרה וכואבת יותר. מדינה שבה אזרחים נשבעו שלא יעזבו אותה, אך כבר הקימו מושבות בקפריסין, בתאילנד, או בפורטו על חוף האוקיינוס האטלנטי. אנחנו דור מיואש. צ'רצ'יל הבטיח לעם שלו בליץ של דם, יזע ודמעות. הלוואי עלינו. כי לנו מצפה עשור של הרוגים, כאב ומלחמות. אף אחד לא מסמן את היעד, לא רואים את הסוף או את הכיוון או את האור. הברכה הנפוצה בימים אלה היא "שיחזרו החטופים" ו"בשורות טובות". הן מבטאות פסיביות ופסימיות. השלמנו עם המצב ועם חוסר היכולת לשלוט בו. 

צריך להודות, אנחנו גם דור מפונק. גם אנחנו צריכים לקחת אחריות. על זה שהפקרנו את הזירה הציבורית בעוד חרדים ומתנחלים הבינו שפוליטיקה זו לא מילה גסה ושלחו נציגים מוכשרים ומתוחכמים כדי לעצב את דמותה של המדינה. הרוב השפוי, שנמצא במרכז, רדף אחרי כסף והנאות. 

בני 40 ו־50 נגעלים מהכנסת ומהממשלה ולכן נרתעים מלקחת חלק בהנהגה. מי שכן הצטרפו הם אנשים בינוניים וחלשים. חילי טרופר הוא דוגמה מצוינת לאדם מקסים אך ממוצע ולכן חסר השפעה. החכמים והמוכשרים מבינינו העדיפו לכתוב סדרות לקשת, לנסות למכור רעיונות לעולם, לפתח אפליקציות ולהקים סטארטאפים. 

אם הדור שלנו היה מבין את חשיבות הכוח והיה רוצה לעצב ולשנות, הוא היה שולח לכנסת דמויות חזקות ומעוררות השראה. זה שאנחנו תקועים עם ביבי - זה לא רק בגללו. אלא גם באשמת מי שלא הצביע. מי שלא הגיע. לא התעניין. לא פעל. לא דרבן. לא בחר ולא נבחר. אז נכון, יש לנו אפליקציות נהדרות וסדרות ישראליות בינלאומיות, אבל אנחנו עומדים מול שוקת שבורה מדינית, חברתית, פוליטית. 

היחידים שנותנים תקווה לעתיד הם החיילים. צעירים, יפים ומהממים נלחמים לתקן את המדינה שהתפרקה. יש להם חזון ותקווה. הם לוקחים נשק ויוצאים למלחמה. המערכה הזאת תוביל גם לתיקון ושיפור פנימי, אמיתי.  ורק אחרי שנעבור את התקופה הבלתי נגמרת הזאת, נוכל לקבוע יום ל־7 באוקטובר, שיזכיר לנו לאן הגענו ולאיזה מקום לא נרצה לחזור. הדור הבא יסתכל אחורה ויגיד - איך לעזאזל הם לא ראו את זה קורה, איך הם לא ידעו, כיצד לא מנעו ולא התריעו? ובעיקר, איך הם לא התביישו?