בזמן מגיפת הקורונה - תקופה רחוקה, נאיבית, כשחשבנו שסוף העולם מתחולל ולא שיערנו שסוף העולם עוד לפנינו - הטילה ממשלת ישראל תקנות והגבלות שפגעו בשגרת החיים והגבילו את הפעילות והתנועה. השיא היה כשנבחרי הציבור דרשו מאזרחי ישראל לחגוג את ליל הסדר בבדידות מזהרת ובשם הסכנה האפידמית אסרו על איחוד משפחות.
שזה חשוב ואפילו אחראי, אלמלא הם עצמם חגגו את החיים בלכידות משפחתית מחממת לב: ראש הממשלה נתניהו והנשיא דאז רובי ריבלין החריגו עצמם מההנחיות והתפנקו בארוחת חג - נתניהו עם בנו אבנר שאינו מתגורר עמו תחת אותה קורת גג, ריבלין עם בתו, בן זוגה וילדיהם שהתארחו בטבעיות בבית הנשיא. הנתק הזה, מבזה ומזלזל, צרב ונצרב לאורך זמן בציבוריות הישראלית.
אחר כך הגיעה הרפורמה המשפטית, ומלח הארץ יצא לרחובות לזעוק על הדמוקרטיה. נשים וגברים, קשישים וטף הפגינו בקור ובגשם כי המדינה האהובה שלהם הייתה, לדעתם, שרויה בסכנה. ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים שלו שהגישו את סדרת חוקי המהפכה המשפטית להצבעה לא ספרו את רבבות המפגינים והתעלמו בכוחנות מסכנת השסע והפילוג. הנתק הזה, האלים, הבוטה, הכה אף יותר מפסקת ההתגברות.
ואז הגיע סוף העולם על סטרואידים. השבעה באוקטובר, המחדל, החטופים, החללים, המפונים. טראומה לאומית שלא הייתה כמוה מאז הקמת המדינה. שנה מדממת, נוראה, שבה נשים וילדים, צעירים ומבוגרים נרצחו ונאנסו, נשרפו ונחטפו, וטובי חיילינו נפצעו ונפלו וחבריהם חירפו נפשם חודשים ארוכים באחת המערכות הקשות שידענו.
בשלהי השנה הזאת, כשהחל מבצע חיצי הצפון, ראש הממשלה נתניהו ועוד כמה שרים החליטו לנפוש בחו"ל. לא להתפנן במפורש חלילה, כי מלחמה בחוץ ומה יגידו ברחוב, ששוב הממשלה מנותקת? אלא לסמן מטרה ולנוח סביבותיה.
בעיצומה של המערכה, כשהצפון עולה באש, כשחיילי המילואים המרוטים נקראים לעוד סבב, חיזבאללה שולח טילים לשומרון ולתל אביב וטייסים מדייקים תקיפות, אותם טייסים אמיצים שמושכים את העגלה כבר שנה תמימה למרות ששר התקשורת קרעי, עוד מינוי מפואר של נתניהו, שלח אותם לעזאזל, הממשלה התעופפה להנאתה: שרת התחבורה וחברת הקבינט מירי רגב רק חזרה מביקור בהודו וכבר תכננה את נסיעתה להונגריה שמוערכת ב־150 אלף שקלים "בכדי לקיים פגישות עם שרים". שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף, האחראי הישיר על הצפון והמפונים, טס ללונדון "להשתתף בכנס רופאים השוקלים עלייה לישראל" ושר הכלכלה ניר ברקת יצא ל"טיול כלכלי מדיני" במסגרת אחריותו על סחר החוץ של מדינת ישראל.
ברקת לפחות מימן את הנסיעה מכיסו הפרטי, ואולם ראש הממשלה נתניהו לקח עמו את רעייתו ואת הפמליה האדירה שלו שזקוקה לקומת חדרים במלון היוקרתי במימון הקופה הציבורית המחוררת מהוצאות אסטרונומיות על המפונים והמלחמה.
לו היה נואם ושב מיד, ניחא. אבל למה להצטמצם כשאפשר לחבר לאירוע סוף שבוע מפנק ולשוב במוצאי שבת? נתניהו ארגן לעצמו ולרעייתו וויקנד יוקרתי על חשבונכם, רק שבאמצע חיסלו את נסראללה. ורק זה היה מספיק דרמטי כדי לשנות תוכניות ולשוב במהירות, בעיצומה של השבת על אפו וחמתו של הציבור החרדי, כדי לקחת קרדיט על מבצע מפואר שלא ברור עד היום אם ניסה להתחמק ממנו ואישר אותו בעל כורחו או, אם להאמין לשופרים היוצאים מלשכתו, יזם וניהל אותו מהסוויטה על חשבון מנוחת הצהריים.
השנה הארורה הזאת לימדה את הציבור שיש מי שנלחם, יש מי שמשמיץ ויש מי שעושה לביתו. היא נרמלה את האיומות שבסיטואציות וחיללה את הערכים הלאומיים המקודשים ביותר. בשנה הזאת, שנת ה־7 באוקטובר, הבנות נסדקו והגנות נפלו וביטחונות הופרו. וכל כך הרבה חיילים נפצעו ונפלו.
השנה הזאת, המסיימת את הספירה מה־7 באוקטובר אשתקד ל־7 באוקטובר הנוכחי, היא שנה שבה אזרחים הופקרו למוות במנהרות חמאס ונערות צעירות ויפות נותרו מאחור, רעבות, מעונות, ושני ילדים, תינוק ופעוט כתומי שיער, עדיין לא שבו כי הממשלה העדיפה מטרות אחרות על פני המטרה הגדולה, הבסיסית והנעלה ביותר.
השבעה באוקטובר 2024 מסכם שנה שהייתה הרעה בתולדות האומה. הקשה בתולדות הלחימה. המכתימה בדברי ימי ההנהגה. האכזרית, ההלומה והמבישה מיום הקמתה. לא בכדי היא מסתיימת בסמיכות לחגי תשרי, כדי שהברכה השגורה בימים הללו תקבל משמעות ועומק: תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.