1. אחת החובות של מדינה נורמלית לאזרחיה היא לדאוג למה שהגדיר זאב ז׳בוטינסקי חמש המ"מים: מעון, מרפא, מלבוש, מזון, מורה. כמדי שנה לקראת החגים החלו להתפרסם כתבות שבהן מככבים ראשי הארגונים והעמותות העוסקים בחלוקת מזון לנזקקים, המדווחים על עלייה גדולה ומשמעותית בכמות הנזקקים המתדפקים על דלתותיהם.

בכל שנה, בערך באותו תאריך, מתישהו לקראת חגי תשרי, מתראיינים הנוגעים בדבר ומספרים שהמחסנים שלהם מתרוקנים ושהם חוששים שיהיו אנשים נזקקים שלא יהיה להם מזון לחג, הם מבקשים תרומות מהציבור, וכדי להמחיש את גודל המצוקה הם מביאים לכתבי הרווחה סיפורים סוחטי דמעות שמתפרסמים בכלי התקשורת. לעיתים הם מלווים בתמונות של הנזקקים שהמזווה והמקרר ריקים אצלם, שהתקרות בדירותיהם העלובות דולפות והקירות עם סימני עובש מצחינים - תמונת מצב קודרת.

מי שמסתובב ברחובות הערים יכול לראות שמספרם של הנוברים בפחי האשפה בחיפוש אחרי מזון או פרטי לבוש שהושלכו הולך וגדל. אם פעם היו אלו חסרי דיור שנברו במצבורי האשפה, כיום אפשר לראות אנשים "רגילים" אוספים בקבוקים שהושלכו לפח, שאריות מזון מכל המינים והסוגים, שאותם הם בולסים ליד הפח או אוספים ולוקחים לביתם.

כמות קבצני הרחוב או אלו הניגשים למכוניות ברמזור ביד מושטת לבקשת נדבה גדלה. אם פעם היו הקבצנים בדרך כלל אנשים זקנים לבושים בלויי סחבות, הרי שבתקופה האחרונה גם צעירים, חלקם לבושים מותגים, אינם מתביישים לבקש נדבות כשלחלק מהם סיפורים קורעי לב על איך הידרדרו למצב הזה. לאחרים אין סיפור, הם סתם בטלנים, עצלנים, שנוררים.

גם מצבו של המ"ם "מרפא" לא מזהיר. כל מי שבעניינים יודע שמצבה של מערכת הבריאות על הפנים. על פי נתונים רשמיים משנת 2023 ונתונים מהשטח משנת 2024, ישנה עלייה משמעותית ומדאיגה בישראל בשיעורי צריכת תרופות נגד דיכאון, חרדה ותרופות שינה, זאת לצד עלייה בהשמנה ובעישון.

הימשכות הלחימה בדרום, בצפון, בשטחים הכבושים בגדה והטילים המשוגרים לישראל על ידי חיזבאללה, חמאס, האיראנים והחות'ים, מעוררים חשש במשרד הבריאות שתהיה פגיעה נוספת בבריאות הציבור.

משיחות שקיימתי השבוע עם מפונים מצפון הארץ ואזור חוטף עזה, ועם אזרחים שפגשתי בקופת חולים ובאיכילוב, הבנתי שהנתונים נכונים - אנחנו מדינה חולה במצב קשה.

ב־9 באוקטובר התקיים בוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי שואה דיון בנושא מצבם של השורדים שנה לתוך המלחמה. הדיון נערך בראשות ח"כ מירב כהן (יש עתיד), והשתתפו בו נציגים ממשרדי ממשלה רלוונטיים וגם נציגים מטעם עמותת למענם - רופאים ורופאות למען שורדי השואה. בדיון התברר שישנה עלייה במספר הנזקקים לטיפולים ולביקורי בית, לצד עלייה של 350% בדרישה לשירותי הסעה. דווח על שורדים רבים שנאלצו לבטל טיפולים בשל היעדר תחבורה.

דאגה נוספת מטרידה לא פחות בתחום הבריאות הינה סביב הנתונים המתפרסמים על רופאים ורופאות שעוזבים את הארץ. לרופאים הישראלים יש ביקוש בארצות רבות, מציעים להם תנאי עבודה ושכר טוב יותר מאלו שהם יכולים לקבל בישראל. לא מעט מהם מתפתים ואורזים.
המ"מים גם עוסקים בחינוך (מורה) ודיור (מעון), שני נושאים שדנים בהם מדי יום בתקשורת, ואפשר למצות את מצבם של המשרדים הממשלתיים האלו בשתי מילים: "על הפנים".

2. למ"מים של זאב ז'בוטינסקי קמו מתחרים: הכ"פים של שר התרבות והספורט מיקי מכלוף זוהר, כוכב זוהר בשמי הפוליטיקה הישראלית, מרואיין מצוין שזמין כמעט תמיד לאולפני ה"פקה פקה", ויודע לספק את הסחורה. שלוש הכ"פים של זוהר הן "כסף, כוח, כבוד". זוהר התברך בשלושתם ויש לו סיבה טובה להתגאות בכך.

בתחילת החודש יצא זוהר לאומן להתפלל למענו ולמען עם ישראל. למרות הקשיים להגיע לאומן, הכוח, הכבוד והכסף עשו את שלהם, וזוהר הצליח למצוא טיסות, מקום לינה ובחזרה לדלג מראיון לראיון על מנת לספר על החוויה האדירה שעבר. לפחות פעמיים שמעתי אותו מציין ששילם מכספו על הטיסה, ועוד יותר חשוב הוא דאג לציין שהוא "איש רוחני". איך מתחבר "איש רוחני" לשלוש הכ"פים "כוח, כסף, כבוד"? רק הרבי מאומן יודע.

3. באחד הימים, כשנמל תל אביב היה ריק לחלוטין ממטיילים שחששו להגיע בגלל איומי הטילים האיראניים, צעד מולי בסנדלים תנ"כיים ובחולצה משובצת של פעם מישקה "רדיו", שכהרגלו אחז ביד טרנזיסטור ישן והצמיד אותו לאוזנו, שמא יחמיץ איזה רסיס חדשות ולא יהיה מעודכן במתרחש.

אני מזמין אותו לקפה שחור בכוס זכוכית בפינת הבר במסעדת "יוליה", בתנאי שיכבה את הטרנזיסטור לחצי שעה ויסביר לי את המצב מזווית הראייה שלו, ממרומי גילו (91) ובשל העובדה שנטל חלק בכל מלחמות ישראל מאז היה נער.

למרות הקושי להיפרד מהטרנזיסטור, מישקה עושה לי ג'סטה. הוא מצהיר שאין לו זמן בשבילי, אבל יש לו כמה דברים לומר לי. "שתדע לך, ‘יחד ננצח' זה שטויות במיץ עגבניות. יחד הפסדנו. יותר משנה יש מלחמה, יש מאות בתים הרוסים, אלפי דונמים חקלאיים שרופים, יש כל יום הרוגים, יש פצועים, משגרים עלינו טילים מחמישה אזורים שונים: תימן, איראן, לבנון, רצועת עזה ועיראק. אנשים פונו מבתיהם וכבר שנה לא חזרו. אחרי כל זה יש מנהיגים עלק שטוענים שניצחנו. איך ניצחנו אם כל הבלגן לא נגמר? את מי ניצחנו? מישהו נכנע? מישהו לחץ יד ועשה הסכם הפסקת אש? מה זה ניצחנו? 

"כל החכמולוגים בטלוויזיה וברדיו מדווחים כל יום שהרגנו עוד 100 מחבלים, חיסלנו עוד מפקדות, פוצצנו עוד מאות טילים ועוד זה ועוד זה, ומכל זה מה יוצא? המלחמה נמשכת. 200 טילים ביום עפים אל ישראל. אז איפה ניצחנו? מה הם מבלבלים באולפנים את המוח, מה הפוליטיקאים טוחנים את השכל?".

מישקה משתעל שיעול מפחיד ומסנן בין השפתיים: "אם אריק שרון ויחידה 101 היו בינינו היום, לא היו 101 חטופים. הם כבר היו מביאים אותם. יחד היו 202, הבנת?".

מישקה מצהיר שהוא הפסיק לעשן ומבקש סיגריה. הוא מבקש מהברמנית רשות לקחת כמה שקיות סוכר מהקופסה שעל הבר, לוקח בוכטה של מפיות נייר ודוחף לכיס. "המצב קשה", הוא מצהיר. "תביא עוד סיגריה לאחר כך". הוא מכניס את הסיגריה לכיס ורוטן, "40 שקל קופסת סיגריות, מדינה של גנבים". מישקה שולף מהכיס נייר עם פירוט קצבת הביטוח הלאומי שלו ומראה לי אותו. "עם זה החזירים האלו רוצים שנחיה", הוא אומר. לפני שהוא מדליק את הטרנזיסטור ומצמיד אותו שוב לאוזן וממשיך במסלול היומי שלו בנמל, הוא לוחש לי בסוד, "איזה ביחד ואיזה נעליים, תהיה מלחמת אזרחים כמו בספרד של פרנקו. ביחד נפסיד".  

 4. מדי פעם בפעם, כשיש לי זמן פנוי ויש לי הרבה, אני נכנס לד"ר גוגל ומבקש שיקפיץ לי על המסך שירי משוררים ופזמונאים שאני אוהב. השבוע הקפיץ לי גוגל את שיריו של יענקל'ה רוטבליט. איזה יוצר ענק! בין השירים הנפלאים הרבים השיר שתפס אותי חזק הוא "שיר האביונים". הנה הוא לפניכם.

ומי ישיר את שיר האביונים
את שיר הנטושים בצד הדרך
שגם להם יש שם ויש פנים
ולא רק גב לתת בעבודת הפרך

את שיר המשתכרים אל צרור נקוב
כבויי המבטים שחוחי השכם
את שיר הדל והמושפל והעזוב
שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם

ומי ישא קולו לומר כי רע מאוד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות

כי מי ישיר את שיר האבודים
בלויי בגדים ויחפי רגליים
הנודדים ברחובות כמנודים
ומי ישיר את שיר חסרי הבית

את שיר הקבצנים פושטי היד
אל חלונות המכונית בצומת
והנהג עיניו חומקות מן המבט
אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת

ומי ישא קולו לומר כי רע מאוד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות