האמריקאים עסוקים בחשבון נפש. הם מבינים שמשהו במדיניות שלהם במזרח התיכון לא עובד. חלק מזה מתבטא בתסכול כלפי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הנשיא ג'ו ביידן משתדל להתחמק משיחות איתו. נתניהו מאלץ אותו לעשות זאת באמצעות קרקוע של שר הביטחון.
יש בזה כמובן סוג של הימור. אם ביידן היה אומר, "אז שלא יבוא", וממשיך לסרב לשוחח עם נתניהו, יואב גלנט לא היה נוסע, והתיאום של ישראל עם ארה"ב היה נפגע. אבל ביידן התקפל. כמה שבועות לפני הבחירות, לא נוח ליזום משבר קולני מול נתניהו. וגם האמריקאים רוצים תיאום. ישראל הפתיעה אותם בחיסולו של חסן נסראללה. להפתעה שנוגעת לתקיפה באיראן עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. ישראל יכולה להצית מלחמה שהאמריקאים ייגררו אליה באונס. או שלא ייגררו – כלומר, יחליטו להפקיר את ישראל לגורלה – מה שיוביל למשבר חמור עוד יותר.
ביידן אמר על נתניהו גם כמה מילים לא יפות, כפי שמפרסם בוב וודוורד. בזאת נתניהו השלים סדרה מלאה: ארבעה נשיאים ליוו את כהונתו הארוכה כראש ממשלת ישראל – ביל קלינטון, ברק אובמה, דונלד טראמפ, ביידן – וארבעתם אמרו עליו מילים לא יפות בהזדמנות זו או אחרת. אם קמלה האריס תיבחר בנובמבר, אפשר לשער שיוכל לצרף נשיאה חמישית לסדרה.
אבל צריך לומר: נתניהו לא נבחר כדי להתיידד עם נשיאים, הוא נבחר כדי לשמור על האינטרס הישראלי. ברור שבמצב של ידידות לפעמים קל יותר לשמור על האינטרסים. ולעומת זאת, ברור ששימור הידידות מחייב לעיתים הגמשה של אינטרסים. ראש הממשלה הוא שצריך להחליט מתי מוטב להתעקש, במחיר של שחיקת הידידות, ומתי מוטב להתגמש כדי לא למתוח את החבל.
ייתכן שבמלחמה עד כה הוא התגמש יותר מכפי שנדמה (התקיפה בלבנון באה מאוד מאוחר), והתעקש בלא מעט מקרים שאכן היה ראוי שיתעקש בהם (כניסה לרפיח, שגם ביחס אליה התגמש בכמה עניינים הנוגעים להיקף הכניסה). מדוע האמריקאים מתוסכלים? משתי סיבות עיקריות. האחת – המלחמה לא נוחה להם. הם רוצים שתסתיים. ישראל לא רוצה בזה מוקדם מדי. אפשר להבין למה נוח לאמריקאים להתכנס לסיכום, אפשר להבין למה נוח לישראל לנצל את המומנטום ולהתעקש על המשך המלחמה.
ב־1973, לאחר כיתורה של הארמיה השלישית המצרית, ישראל אולצה בידי האמריקאים לעצור. "השגתם מספיק" – זו הייתה הטענה. מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר לא רצה בתבוסה מוגזמת של אנואר סאדאת. הוא לא רצה בנפילתו של משטר מצרי פרו־אמריקאי. בדיעבד, כנראה צדק. ישראל עצרה במקום שאִפשר התקדמות לשיחות הפסקת אש, ולאחריהן גם שיחות שלום. אבל זה, כאמור, ידיעה בדיעבד. המסלול האלטרנטיבי, המשך המערכה, עד כניסת כוחות צה"ל לקהיר ולדמשק - לא נוסה.
האמריקאים רוצים עכשיו מה שרצו בעת כיתור הארמיה השלישית. ישראל עשתה את שלה, מוטב לסיים את האירוע. זה קצת מוזר בשני היבטים. הראשון – מצרים הייתה ידידה. חיזבאללה, חמאס ואיראן אינם ידידים. לא לגמרי ברור מדוע האמריקאים רוצים לעצור כאשר ייתכן שישראל נמצאת בדרך להביס אותם (לא את איראן כמובן, אבל את השניים האחרים). אולי הם מניחים שישראל לא תוכל להביס אותם. אולי הם משערים – זה לא חסר שחר – שמחיר המשך המלחמה בדם וביציבות אזורית יהיה גבוה מדי.
הדבר השני שהם רוצים הוא תוכנית ל"יום שאחרי", שכוללת כמה מהמרכיבים הקבועים של המדיניות האמריקאית (השלטת הרשות הפלסטינית על עזה, חזרה לקידום חזון שתי המדינות וכן הלאה). בעניין הזה יש להם מחלוקת עם ישראל כמעט מיומה הראשון של המערכה. לא בטוח שעמדתם נכונה יותר.
כאמור, הם יודעים שמשהו במדיניות שלהם לא עובד. בעזה לא הושג הסכם, לא שוחררו החטופים, לא נקבע סידור ליום שאחרי. בלבנון שנה של מו"מ לא הניבה תוצאה – והתפרצה מלחמה. באיראן לא הושגה הרתעה, לא כלפי האיראנים שהתעקשו לתקוף, ולא כלפי ישראל שמתעקשת להשיב.
עזרא קליין כתב ב"ניו יורק טיימס" מאמר תחת הכותרת "איך מדיניות המזרח התיכון של ביידן התמוטטה". מאמר מעניין, המוביל לריאיון עם העיתונאי פרנק פוייר, שכתב מאמר ארוך בכתב העת "אטלנטיק", שגם הוא מעיד על כישלון הממשל. ויש עוד כמה וכמה כאלה, בעיתונים שונים, שאומרים את אותם הדברים בדרכים שונות.
למה הממשל נכשל? ננסה לתמצת את ההסבר הארוך שמספקים האמריקאים, בהישען על משפט מפתח במאמר של קליין: "כמו אמריקאים רבים", כתב קליין, "מסגרת ההתייחסות שלי לאחר 7 באוקטובר הייתה 11 בספטמבר, כאשר אמריקה הותקפה, כאשר אזרחים נהרגו על ידי יריב שרצה לעורר אותנו לתגובה הרסנית".
הנה, זו הסיבה. מסגרת ההתייחסות של האמריקאים, כמו קליין, וכמו רבים מפקידי הממשל – שגויה. 7 באוקטובר אינו 11 בספטמבר. ישראל אינה מעצמה כמו אמריקה. לבנון אינה מרוחקת כאפגניסטן. בלי חלילה להקטין בעוצמת המהלומה של 11 בספטמבר, ובלי חלילה לפקפק בצורך של ארה"ב להגיב בעוצמה על מתקפת אל־קאעידה - הניסיון להציג את האירוע ההוא כמסגרת התייחסות שרלוונטית לישראל היום, מעיד על קושי של האמריקאים להבין את מצבה האמיתי של ישראל.
11 בספטמבר היה מעשה של התרסה קטלנית, שנועד לערער במשהו את כוחה של האימפריה החזקה בעולם. 7 באוקטובר היה מהלך שמטרתו להיות נפץ של שרשרת ביקוע שסופה השמדה. לאל־קאעידה לא היה כוח לאיים על ארה"ב בהשמדה. לא בטווח כלשהו שאפשר לדבר עליו. אפילו לא במקרה שהיו לארגון כמה טילים גרעיניים, מה שכמובן היה הכרח למנוע.
לעומת זאת, לאויביה של ישראל יש כוח להעמיד איום בהשמדה, ויש להם גם כוונה כזאת. וכאשר התברר שלחלקם אצה הדרך, וכשנדמה להם שנוצרה הזדמנות לבחון את היתכנות המהלך ממש עכשיו, בלי לחכות לימים רחוקים שאולי כן יבואו ואולי לא יבואו, לא נותרה לישראל ברירה אלא להילחם על קיומה. לא מלחמת "תקומה", כהצעתו הפומפוזית של נתניהו, אבל כן מלחמת קיום, במובן הכי בסיסי ואפרורי שלה.
האמריקאים רואים מטרה קצרת טווח: לעצור את שפיכות הדמים, לייצב את האזור. ישראל רואה מטרה ארוכת טווח: 7 באוקטובר לימד אותה ששקט קצר טווח, אם לא ילוּוה בשינוי משמעותי של מערך הכוחות במרחב, הוא איום ארוך טווח. הרבה מהדברים האחרים שהאמריקאים אומרים נכונים. לא ברור איך ישראל יוצאת מהמלחמה, מי ינהל את עזה, איך יישמר השקט בלבנון ללא צורך בכיבוש ישראלי, איך ישראל תימנע מתסבוכת ארוכת שנים שבקצה שלה אין יכולת הכרעה.
האמריקאים חושדים – אפשר להבין מדוע – שנתניהו לא רוצה תוכניות כאלה משום שיסבכו אותו קואליציונית. נתניהו חושד – אפשר להבין מדוע – שהאמריקאים מוכנים לשלם בביטחונה העתידי של ישראל לטובת השגת שקט. זה מחייב את ישראל למצות עד הקצה את היכולת שלה לפעול גם אל מול הסתייגות אמריקאית חמוצת פנים. זה מחייב אותה גם לזהות את הקצה, כפי שגולדה מאיר זיהתה בשבועות שלאחר כיתור הארמיה השלישית.
גם אז היו ויכוחים. משה דיין, כפי שעמירם אזוב כותב בספרו "הכרעה", רצה להשיג – ובכן, הכרעה צבאית – למרות הלחץ של קיסינג’ר. הוא רצה למתוח את המלחמה עוד כמה ימים כדי להכניע את הארמיה השלישית. זה היה כבר לאחר שישראל מתחה את החבל לא מעט, כפי שמתאר חגי צורף במאמרו "גולדה מאיר נגד קיסינג'ר".
"התנהלותה של ממשלת ישראל", כתב צורף, "העניקה לצה"ל את כל הגיבוי המדיני שהיה נחוץ כדי להשלים את ההישגים הטריטוריאליים והטקטיים בחזית הדרום, ומנעו את הנסיגה שנדרשה ישראל לבצע לנוכח לחץ בינלאומי כבד, בעיקר אמריקאי. נסיגה שהייתה מביאה להשמטת ההישגים הללו. לשם כך ניהלו גולדה מאיר ושריה מדיניות של ניהול סיכונים שהביאה להרעה משמעותית ביחסים עם ארה"ב".
שווה לחזור למאמר הזה. הוא מלמד שלא הרבה השתנה מאז. "העניין העיקרי על סדר היום", כתב צורף, "היה הקרע ההולך ומעמיק בין גולדה מאיר לקיסינג’ר. התבטאויותיה של ראש הממשלה כבר הביעו נימה של טינה אישית ואובדן אמון כלפי מזכיר המדינה. 'צנוע הוא איננו, הוא מניח שהשכל שלו יספיק לפתור הכל'", אמרה.
כאז כן עתה. "הגורם שהשפיע יותר מכל על התנהלות ההנהגה הישראלית בימים האלו הייתה אפוא מערכת ניהול הסיכונים מול הממשל האמריקאי תוך כדי הבאה בחשבון את מידת יכולתה למתוח את החבל". גולדה מתחה – וגם זיהתה. עכשיו נתניהו מותח – ימים יגידו אם גם הוא זיהה.
כבר שנה (ויותר)
במלאת שנה ויותר ראוי להזכיר שזו מלחמה ארוכה. כבר היו ארוכות כאלה – מלחמת העצמאות, מלחמת ההתשה – אבל רוב מלחמות ישראל היו קצרות יותר. ובכל מקרה, לא תמיד קל לקבוע מתי בדיוק מתחילה מלחמה (במקרה הנוכחי, דווקא קל: 7 באוקטובר), ומתי היא מסתיימת.
לפעמים נחתם הסכם בסופה של מלחמה, ולפעמים היא פשוט דועכת. לפעמים היא נפסקת בבת אחת, ולפעמים בהדרגה. כך או כך, רוב אזרחי ישראל לא מצפים לסיום מהיר של המערכה המתגלגלת. רובם מניחים שתימשך עוד לפחות כמה חודשים, וכמחציתם מניחים שתימשך עוד שנה ויותר. קרי – שב־7 באוקטובר של השנה הבאה עדיין נוכל לשאול "עד מתי תימשך המלחמה?".
מלחמות מתארכות מסיבות מגוונות, אבל בדרך כלל הן מתארכות משום שאין הכרעה, ומשום שהצדדים הלוחמים עודם סבורים שיוכלו לחלץ מהמשך הקרבות תוצאה טובה יותר. ויש גם לא מעט מקרים שמלחמות מתארכות משום שאין בנמצא מי שיש לו האומץ או הסמכות להחליט על סופן. המרכיב הפסיכולוגי המוכר כ"שנאת ההפסד" נכנס לפעולה כאשר מדינות או ארגונים עומדים על סף תבוסה. כבר השקענו כל כך הרבה, כבר הסתכנו, כבר איבדנו, כבר הקרבנו – קשה להחליט שכל אלה היו לשווא. קשה למצוא את מי שייקח על עצמו להודיע לציבור שכל אלה היו לשווא.
במלחמת העולם הראשונה, כאשר הסגר הבריטי החל לגבות מחיר כבד מדי מגרמניה, "החליטו הגרמנים לנסות לפעול נגד הבריטים במים". גדי היימן כותב על ההחלטה הזאת בספרו היפה "פחד, חרטה ומשאלת לב: למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה".
עד לשלב זה במלחמה, שנאת הסיכון הניאה את הגרמנים מלסכן את הצי שבנו בעמל כה רב בקרב מול הצי הבריטי. "אולם לנוכח המצוקה שנקלעו אליה, השתנתה שנאת הסיכון לשנאת הפסד. עתה היו מוכנים להמר. ביוני 1916 יצאו ספינותיו של אדמירל פון טירפיץ אל הים הפתוח, ובקרב יוטלנד, הגדול מסוגו בהיסטוריה, התמודדו אלה מול אלה 250 ספינות מאוישות ב־100 אלף אנשי צוות.
"הגרמנים נחלו ניצחון טקטי. הם הטביעו 14 כלי שיט בריטיים בנפח כולל של 111 אלף טון ואיבדו 11 ספינות בנפח של 62 אלף טון. הקייזר הגאה מיהר להדביק מדליות הוקרה לחזיהם של מפקדי האוניות, כשהוא מקפיד לנשק את כולם. אולם הניצחון הגרמני היה אשליה אופטית. הצי הגרמני נכשל בשבירת המצור הבריטי. הוא נאלץ לחזור לנמליו כלעומת שבא ושוב לא גייס את העוז להגיח ממאורתו".
מי יאמר לגרמנים שהפסידו במלחמת העולם הראשונה? מי יאמר ליפנים שהפסידו בשנייה? מי יוציא את צה"ל מלבנון אחרי שני עשורים של כיבוש שתוצאותיו שנויות במחלוקת? מי יבשר לאוקראינים, או לרוסים, שהמלחמה הארוכה נגמרת בלי שאחד הצדדים קיבל את מבוקשו? מי באיראן, או בחיזבאללה, או בחמאס, יגיע למסקנה שהגיע הזמן לסכם את המערכה, ללקק את הפצעים ולהיערך לסיבוב הבא?
לא בטוח שמישהו יגיע למסקנה הזאת. יכול להיות שפשוט קשה מדי להגיע אליה בגלל שנאת ההפסד. יכול להיות שלא כדאי להגיע אליה, משום שבמבט מאיראן, או מלבנון, או מעזה, ישראל לא נראית כמנצחת אלא כמסתבכת. זו כמובן אפשרות שמקבלי ההחלטות בישראל צריכים להביא בחשבון. האפשרות שכל מכה שישראל תנחית, עזה ככל שתהיה, לא תביא את הצד השני למצב של ויתור והפסקת אש. הרי תמיד אפשר לירות עוד רקטה. הרי תמיד אפשר לשלוח עוד מסתנן.
אויב שאינו חושש לאבד שטח, שאינו מתחשב בכמות הרוגים, שאינו נותן דין וחשבון לציבור סובל - הוא אויב שקשה להכריע. אחת הסיבות לשקול פנייה לעימות עם איראן היא הסיבה הזאת: לאיראן יש חישובים של מדינה, שקל יותר להבין, ולא חישובים של ארגון טרור רדיקלי, שיכולים להיות רחוקים מאוד מההיגיון המדינתי.
למה המלחמה נמשכת? כי האויב עוד לא הוכרע ועוד לא נכנע. זאת הסיבה המרכזית. אבל בשאלות לציבור הישראלי פחות מעניין לשאול על האויב, ויותר מעניין לשאול על הצד שלנו. מה ישראל, האם ישראל, הייתה יכולה לעשות אחרת, כך שהמלחמה תהיה קצרה יותר (וכמובן, קצרה ומוצלחת, הרי ברור שישראל הייתה יכולה לקצר אם זו הייתה מטרתה היחידה, היה אפשר להפסיק ולהיכנע, אבל לא לזה אנחנו מתכוונים).
בסקר של המכון למדיניות העם היהודי הצגנו לישראלים, יהודים וערבים, שבע סיבות אפשריות להתארכות המלחמה, שכאמור, רובם סבורים שתתארך עוד הרבה – חודשים או שנים. על מה רובם מסכימים? על כך שהממשלה לא קיבלה החלטות נכונות מספיק מהר. כלומר, על כך שלממשלה יש חלק בכך שהמלחמה מתמשכת. גם רוב תומכי הקואליציה מסכימים לאמירה הזאת. ייתכן שהם מרגישים שהיה צריך לתקוף מוקדם יותר בלבנון. בדיעבד, קל מאוד להרגיש כך, הגם שאין דרך לדעת אם ישראל הייתה מצליחה בפעולותיה באותה מידה – אולי יותר? – אם הייתה תוקפת בעוצמה מוקדם יותר.
רובם מסכימים גם על כך שהלחץ הבינלאומי הקשה על ישראל לסיים את המלחמה בזמן קצר יותר. מה שכמובן נגוע באירוניה גדולה: כי הלחץ הבינלאומי נועד להביא לסיום מהיר יותר של המלחמה – ובפועל רוב הישראלים סבורים (ואני מסכים איתם) שהוא שהביא להתארכות שלה. פרשת הכניסה לרפיח היא דוגמה מובהקת. העולם עיכב, כך שבמקום שהכניסה תהיה בשלב מוקדם - היא הייתה בשלב מאוחר.
מהלכי התקיפה בלבנון הם עוד דוגמה מובהקת לכך. כמעט שנה התבזבזה על שיחות סרק של האמריקאים בניסיון להרגיע את הזירה הלבנונית. בשנה הזאת ישראל פעלה כשידיה כבולות, לפחות במידת מה. האמריקאים עיכבו, ותוצאת העיכוב לא משכנעת.
רוב הציבור אינו מקבל את הטענות הנשמעות מעת לעת על מערכת משפטית שמקשה על צה"ל להתקדם בקצב הרצוי, וגם לא על מפגינים או קבוצות לחץ שמקשים על ישראל לגלות נחישות מספקת. שתי הטענות האלה נשמעות בעיקר באגף הימני של החברה הישראלית, ושם גם יש להן תמיכה גבוהה יותר. כ־60% ממי שמגדירים את עצמם "ימין" מסכימים ש"המלחמה התארכה בגלל שהמערכת המשפטית מעכבת את צה"ל ומפריעה לו לבצע משימות". אבל בקרב מי שמגדירים את עצמם "ימין־מרכז" - ההסכמה צונחת בכמעט חצי, ל־35%.
המספרים דומים גם ביחס לאפשרות ש"המלחמה התארכה בגלל שמפגינים וקבוצות לחץ מחלישים את הנחישות לניצחון". הטענות באות מחוגי הימין ומקובלות בחוגי הימין. כלומר, יש להן משקל בקרב כ־30% מהציבור היהודי. שזה לא מעט, אבל מותיר אותן כעמדות מיעוט.
הממצא המטריד ביותר נוגע לאפשרות ש"המלחמה התארכה בגלל שיש לקואליציה אינטרס פוליטי להאריך את המלחמה". רוב הציבור מסכים או קצת מסכים לטענה הזאת. מה שאומר, שרוב הציבור הישראלי מניח שמקבלי ההחלטות מערבים עניינים פוליטיים, מפלגתיים, קואליציוניים גם במה שנוגע בקודש הקודשים של החלטות הנוגעות לחיים ומוות.
כמובן, הממצא הזה נגוע מיסודו בהטיה פוליטית. וגם זה מצער ומטריד. היה אפשר לקוות, היה אפשר לרצות, שתושבי ישראל יסכימו שהממשלה שלהם – אם הם תומכים בה ואם לאו – מקבלת החלטות הנוגעות למלחמה משיקולים הנוגעים למלחמה בלבד. אפשר להסכים או לא להסכים עם השיקולים, אפשר להסכים או לא להסכים עם המדיניות, אבל היה רצוי להניח שזו מדיניות, ולא פוליטיקה, שאלה שיקולים ענייניים, ולא פוליטיקה.
כאמור, זה לא המצב: רוב גדול מאוד של מתנגדי הממשלה סבורים שהיא מערבת שיקולים פוליטיים בהחלטותיה. רוב גדול מאוד מתומכי הממשלה סבורים שהיא לא מערבת שיקולים פוליטיים בהחלטותיה. עצרו לרגע וחשבו על המשמעות המצמררת של האמירה הזאת. יותר ממחצית הישראלים חושבים שהמלחמה מתארכת משום שלקואליציה יש "אינטרס פוליטי" להאריך אותה. צריך לקוות שהשיבו על השאלה בלי להרהר ארוכות במשמעות שלה. צריך לקוות שאם היו חושבים עוד רגע על השאלה הזאת, היו בעצמם מגיעים למסקנה שהם טועים. כמובן – בהנחה שהם טועים.
השבוע השתמשנו בקטעים ובנתונים מאתר המדד, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, בספר של גדי היימן "פחד, חרטה ומשאלת לב" (גילוי נאות: הייתי מעורכי הספר), בספר של עמירם אזוב "הכרעה", במאמר של חגי צורף מתוך "יסודות", כתב העת להיסטוריה של צה"ל, 2023.