מפרוץ המלחמה אלפי דונמים של חקלאות נשרפו ונהרסו מירי האויב. מדובר במשבר חקלאי רב מימדים שעלול להשפיע באופן משמעותי על בטחון המזון של ישראל. לאחר שנכניע את אויבנו, נקריס את שלטון הטרור ותושבינו ישובו לביתם, ידרשו החקלאים לשקם את ההרס במשקים החקלאיים, אך ישנו חשש כבד שישארו לבד במערכה. החלטתי לספק מבט על סוגיה המטרידה רבים מהחקלאים בישראל, בישובי הספר ובשטחי החקלאות בפרפריה- מחירי המים לחקלאות בפריפריה יקרים משמעותית מאלה שבמרכז ולא ניתן להתחרות באופן הוגן. אז מה עושים? עוד לפני המלחמה וביתר שאת גם אחריה, רבים החקלאים סגרו או יסגרו את העסק החקלאי ויבחרו אלטרנטיבה תעסוקתית אחרת (מהמעט שיש בפריפריה). כך, מי שיסע בישובי הפריפריה, בין היתר, באזור עמק המעיינות, יראה שטחי חקלאות נטושים, כ-פיל לבן בנוף עוצר הנשימה של האזור.
אחד הקשיים הגדולים שמלווים את חקלאי הצפון בשנים האחרונות הוא מחיר המים הגבוה. הבעיה הזאת מלווה אותנו כבר שנים, אבל עכשיו, כשהמשקים והשדות ספגו נזקים קשים, ההשלכות חמורות עוד יותר.
תיקון לחוק המים שנחקק ב-2017, הידוע כתיקון 27, הביא איתו שינויים דרמטיים. הוא קבע מחירים אחידים למים שפירים, בלי להתחשב בהבדלים המשמעותיים שבתשתיות בין האזורים בארץ. במרכז הארץ, לחקלאים יש גישה למי קולחים מטוהרים – מים זולים המאפשרים להם לעבוד במחיר הוגן, ואילו בפריפריה, כמו בגליל ובעמק המעיינות, אנחנו נאלצים לשלם פי שניים עבור מים שפירים, פשוט כי אין לנו גישה למי קולחים. זה הבדל מהותי שמוביל לנטישה המונית של אדמות חקלאיות ולמציאות עגומה עבור החקלאים בפריפריה.
המלחמה גובה מחיר קשה – גם בהרס פיזי וגם בירידה משמעותית בהכנסות. כשלפתחך כחקלאי מחירי מים בלתי סבירים, לצד עלויות שיקום גבוהות, התוצאה היא אחת: חקלאים רבים פשוט לא יוכלו להרשות לעצמם לשקם את השדות, והמשקים שלהם ייוותרו שוממים.
חקלאות היא לא רק עניין כלכלי, היא גם חוסן לאומי. אדמות נטושות לא מספקות תוצרת, לא מעסיקות עובדים ולא תורמות לחברה הישראלית. הצפון, עם ההיסטוריה והמורשת החקלאית המפוארת שלו, עלול להפוך לאזור שומם, אם לא ייושג שינוי מהותי במדיניות המים. אנחנו זקוקים למדיניות שתכיר בכך שחקלאי הצפון עומדים מול אתגרים ייחודיים ושיש לספק פתרונות.
אחד הסיפורים ששמעתי לאחרונה מייצג היטב את האבסורד שבמצב הנוכחי. אחד מהחקלאים המקומיים סיפר לי שכדי להמשיך להשקות את השדות שלו במים שפירים במחירים הנוכחיים, הוא היה צריך להיכנס לחובות עמוקים שמסכנים את עתידו ועתיד משפחתו. הוא נאלץ לצמצם שטחים, לפטר עובדים ולוותר על גידולים שהיו פעם רווחיים. התוצאה: צמצום בייצור המקומי, ירידה בהכנסות, ושחיקה הדרגתית של החוסן החקלאי בצפון. אם לא רוצים לאבד את הצפון, לא רק ברמה בטחונית מדינית, צריך להסתכל גם על סוגיות כלכליות משמעותיות לחקלאים. בכנסת דנים בימים אלה בחקיקה שתאפשר להוזיל את מחיר המים באזורים נעדרי חלופת מי קולחים ואנו מקווים כי הדיונים לא יהיו לשווא, אנחנו צריכים את הפתרון, כאן ועכשיו.
אם המצב יימשך, אנחנו נראה יותר ויותר חקלאים נוטשים את אדמותיהם ועוברים לענפים אחרים. המלחמה הוסיפה אתגר ענק, אבל עכשיו, כששואפים לשקם את הארץ, נדרשת פעולת חירום שתציל את החקלאות הצפונית. המאבק הזה הוא לא רק של החקלאים בצפון, הוא מאבק על עתידה של החקלאות הישראלית כולה.
יש כבר גורמים שמדברים על חזרת תושבי הצפון בקרוב לבתיהם, אבל עבורנו, חקלאי הצפון, הקרב על החקלאות עוד רחוק מאוד מלהיגמר.