הבוקר, לפני שכתבתי את הטור, שאלתי את גפן אם היא רוצה לבוא איתי רגע לבניין הסמוך כדי לבדוק משהו. אחרי שהסברתי לה מה פירוש המילה “סמוך" היא נעתרה ונעלה נעלי בית קטנות.
אחזתי בידה הקטנה ובליבי ספרתי את הימים עד לתום חופשת סוכות שהתאחדה משום מה עם חופשת כיפור, משמע, 20 יום ללא עבודה. אין לי מושג מי בעלי התפקידים שם, במשרד החינוך, אבל הם לוקים בעיוורון קשה בכל הקשור להורות ופרנסה.
הגענו אל הבניין הסמוך, פשפשתי בזיכרוני וניסיתי להיזכר באיזו קומה בדיוק קרתה כל התקלה הזאת שחילקה את שני הבניינים שלנו לקבוצות, החצי הראשון שצוחק מזה עד שכואבת לו הבטן והחצי השני שקיבל טראומה בעקבות המקרה ההזוי. נזכרתי, זו הייתה קומה שנייה ובדירה הימנית שפונה לחזית. עלינו במדרגות ודפקתי בחשש על הדלת, שמא אני טועה.
“אמא", שאלה הקטנה, “לאן אנחנו הולכים? לחברה שלך?". “לא, רק לשכנה, לשאול אותה משהו, בסדר?", המתנו למענה. “מה תשאלי אותה?", הסתקרנה גפן. זו ילדה שרוצה לדעת הכל, ואיכשהו אני מתמידה ותמיד עונה לה.
“אם היא מרשה לי לכתוב בעיתון עליה, את זוכרת שסיפרתי לך שאמא כותבת בעיתון?". “כן", אמרה בהחלטיות, "והראית לי גם את התמונה שלך בעיתון, כשהיית קטנה".
אתם מוזמנים להסתכל לצד שמאל, למעלה, מעל האיור של אורי פינק, ולראות את התמונה שלי. היא צולמה לפני 14 שנים, באמת הייתי קטנה. הדלת נפתחה, היה זה בעלה של השכנה והוא עם כרס גדולה ובלי חולצה, זו הפעם הראשונה שגפן ראתה דבר כזה. ראיתי אותה מתעכבת, גם הוא ראה, אז חבט בבטנו וגלי שומן זזו. היא נבהלה ואני צחקתי. “אף פעם לא ראית את פו הדב?", שאל אותה.
“מה שלומך דובי?", שאלתי אותו אף שלא קוראים לו דובי, אבל כל האווירה הכניסה את המילים לפי, קורה. “אשתך בבית במקרה?". “לא", ענה לי, “היא משתזפת ב'שרתון', חכי אני אקרא לה".
הוא קרא לה והיא הגיעה ישר מחדר השינה שלה, אישה באמצע שנות ה־50, רזה, עם תווי פנים יפים ושיער שלא נצבע כבר הרבה זמן. “מרסל, מה שלומך?", אמרה לי ועיניה טובות. בידה אחזה שַלט, כאילו הפסקתי אותה באמצע הסדרה שלה. “שלום קטנטונת, רוצה עוגייה?". גפן הנהנה בהסכמה. “בואו, כנסו", הזמינה אותנו.
כשגפן נגסה בעוגיית השוקולד צ'יפס, אמרתי לשכנה שאני עיתונאית. “כן, סיפרו לי משהו, 'ידיעות' לא? אה, בעצם 'הארץ', נכון?". בעלה צעק מהסלון: “שמאלנים! לא הייתי מאמין עלייך".
“'מעריב'", תיקנתי את שניהם, זה הצחיק אותי. “ואני רוצה לכתוב עלייך", אמרתי לה. הוא הנמיך את החדשות והסתכל בנו: “הלו הלו, שלא יחטפו לי אותה", קרא.
“אל תתייחסי אליו", צחקה, “מה יש לכתוב עליי? אה! על מה שקרה בשבוע שעבר?". “בדיוק", חייכתי. שניהם התחילו לצחוק יחד, צחקתי גם אני, שמחתי שהם מהקבוצה שצוחקת על זה, אחרת לא יכולתי לכתוב את זה פה בין דפי העיתון.
קיבלתי אישור מיידי, אבל בעלה ביקש בלי תמונות, הוא מאמין שבאמת יבוא גבר, יידלק עליה דרך הסיפור וייקח לו אותה. ג'יזס.
בשבוע שעבר, ביום שני, לפני ערב חג סוכות, עמלה השכנה הזאת, נקרא לה ניבה לצורך הסיפור, על ניקיון ביתה לקראת הילדים והנכדים שעתידים להגיע בחג.
באותו הזמן בעלה, נקרא לו דובי כי כבר התחלנו, היה במרכז המסחרי של חריש, עובר בין הירקן לקצב על פי רשימת הקניות שקיבל ממנה. ניבה, כנראה, חולת ניקיון לא מאובחנת, החליטה להגדיל ראש ולקרצף גם את תריס הגלילה של מרפסת השמש, אבל מהצד שפונה לחזית (לא זה שבתוך הבית).
איך החליטה שתעשה את זה? היא תלחץ על הכפתור שמוריד את תריס הגלילה למטה, ורגע לפני שהוא ייסגר לגמרי, היא תיכנס חזרה ותעצור אותו. מיותר לציין שיכלה לחסוך לעצמה את כל הטרחה, כי היו עוד אלף שיטות לעשות את זה, אבל מי אנחנו שנשפוט? בזה היא בחרה.
התריס החל לרדת למטה באיטיות, והיא מנקה ומברישה את כל שיכלה, ושנייה לפני שהגיע למטה, בדיוק כשרצתה להיכנס הביתה ולהעלות אותו שוב, הוא נסגר במהירות ובדיוק על שולי שמלת הניקיון של ניבה.
מה יש לנו עכשיו? אישה תקועה במרפסת השמש שלה, שגם לא יכולה לנוע קדימה, אחורה או לקרוא לעזרה, כי היא תקועה! על ממש! וככל שניסתה למשוך את השמלה, לקרוע, להשתחרר ממנה, לא הצליחה. הדרך היחידה הייתה אם תתפשט לגמרי, תעמוד בחזית המרפסת ותקרא לעזרה. אבל דובי, כמו שהבנתם, לא יקבל זאת בהבנה, רק אם חייה ממש תלויים בכך.
ובכן, צחוק הגורל, אבל מתברר שחייה אכן היו תלויים בכך. כי שלוש דקות לתוך המקרה, בשעת בוקר משמימה, כשניבה עדיין מנסה למשוך את השמלה, מזיעה וכמעט מחליקה ממי הניקיון שעל הרצפה, נזכר במאי הפארודיה על חייה של ניבה שאנחנו בזמן מלחמה והנה אזעקה בכל חריש ויישובי השרון.
בהתחלה האזעקה נשמעה חלשה, אבל פתאום התגברה והתגברה וקולות האמהות הסוחבות את ילדיהם מהגינה וצועקות “אזעקה, אזעקה!" הגיעו גם לאוזניה. כך שגם היא התחילה למשוך יותר ולצרוח “אזעקה, תצילו אותי, אני תקועה! בבקשה".
אף אחד לא שמע אותה, וגם אם כן, סביר שלא שש להקריב את חייו על קולות עלומים ששמע מכיוון לא ברור. כך שבכל זמן האזעקה וגם במהלך היירוטים שהיו שם אחרי, נותרה ניבה בחוץ כששמלתה תקועה, לבה פועם בחוזקה וכמעט נעצר ובעלה, דובי, באותו הזמן, רחוק ממנה ומתמקח עם הקצב על הגרונות שהבטיח שייתן לו בחינם.
חלפו כמה דקות ואנשים החלו לצאת מהממ"ד, יש שנשארו את כל העשר דקות ויש שרימו ויצאו שתי דקות לפני. צעקותיה של ניבה התחזקו: “הצילו אותי, הצילו, אני תקועה". השכן, שקודם לכן רץ אל הממ"ד, הבין שהוא לא מדמיין ועלה מיד אל הבית של ניבה.
הוא הלך לפי צעקותיה, אבל הדלת הייתה נעולה מבפנים. מכבי אש הוזעקו למקום, וגם משטרה ומד"א. וכשאלו מנסים לפרוץ, הגיע סוף-סוף דובי ושקיות קניות בידיו: “מה זה, איפה אשתי?", שאל.
“יש לך מפתח?", שאל אחד הכבאים רגע לפני שפרץ. “בטח, למה שלא יהיה לי, אם לא לי, למי יהיה?", שאל אותו דובי בחשדנות. וכך פתח את הדלת ונכנס, ואחריו נכנסו כל כוחות הביטחון חוץ מגלנט והרצי הלוי, ובדקו את שלומה של ניבה כאילו אין להם משהו טוב יותר לעשות בימים האלו.
שכנה אחת נכנסה והביאה לה מים עם סוכר, שכנה אחרת גרפה את כל המים מרצפת המרפסת ושכן שלישי אמר לה “מזל שלא קרעת את השמלה, היא יפה לך". השכן הזה כבר לא חבר של דובי.
לפעמים אני שונאת את השיממון שחריש הביאה עליי ולפעמים אני כל כך אוהבת אותה, כי יש בה נאיביות של ארץ ישראל הישנה והטובה, שבה לא היו תריסים חשמליים וגם לא היה שום צורך להגיף אותם.