קשה היה למצוא הבדל בין עיתוני יום שישי שעבר בישראל לעיתון "עוכאז", שיצא לאור באותו בוקר הרחק מכאן בממלכת סעודיה. כמו העיתונים אצלנו, גם עורכיו של היומון הסעודי חגגו את לכתו של יחיא סינוואר. "חמאס ללא ראש", זעקה הכותרת הראשית לכל רוחבו של העמוד הראשון. מעליה התנוססה כותרת גג: "ישראל צירפה את סינוואר להנייה".
מופע ההתפעמות של העיתון הסעודי גרר מחאה נרחבת ברשת. תומכי המאבק הפלסטיני וחסידי ציר ההתנגדות הביעו תמיהה באיזה צד של ההיסטוריה בחר העיתון להיות ברגע שבו הרגה ישראל את גדול אויביה בימים אלה. במיוחד התפלאו כי דווקא סעודיה, המתיימרת להנהיג את העולם הערבי והמוסלמי, מבטאת שמחה לאיד על נפילתו של מנהיג מוסלמי וערבי מאש הצבא הישראלי. שוב ושוב חזר בפיהם הביטוי "ציונים ערבים", שנועד לתאר ערבים פרו־ישראל.
"החבר'ה בממלכה הערבית הסעודית טיפלו בחיסול סינוואר כמו התקשורת הישראלית בדיוק", התלונן איש הטלוויזיה המצרי אוסאמה גאוויש. גאוויש הוא אופוזיציונר מצרי, בעל תוכנית אירוח בערוץ אל־מכמלין המזוהה עם האחים המוסלמים. הוא השווה את העיתונות הסעודית לאבו לַהַבּ, דמות שלילית מהמסורת האסלאמית. היה זה דודו של הנביא מוחמד, שהאשים אותו כי היה משיח שקר ולכן נחשב עד ימינו לאדם חוטא ומקולל. "ברור כי השדים המשיכו לחיות 1,400 שנה, השתקעו בריאד והתנחלו אצל עורך העיתון 'עוכאז'", סיכם העיתונאי המצרי הגולה.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה סבל המחנה האיראני מנחת זרועו של מערכת "עוכאז". כמה ימים אחרי חיסולו של חסן נסראללה כתב אחד מבעלי הטורים בעיתון, מוחמד מופתי, מאמר שבו הביע חשש כי חיזבאללה תמשיך לשמש "מזלג התקוע בשנתה הנודדת של לבנון ומונע את התייצבותה".
חלפו כמה ימים, והעיתון פרסם מאמר פרי עטו של הכותב ח'אלד אל־סלימאן - "מדוע הם שונאים את חיזבאללה". אל־סלימאן כתב כי הארגון ביצע סדרה של פשעים נגד הערבים, ובראשם רצח ראש ממשלת לבנון רפיק חרירי ותמיכה בנשיא סוריה בשאר אסד, שטבח בבני עמו. הוא השווה את מנהיגי חיזבאללה לנשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר ונשיא עיראק סדאם חוסיין, שהפילו בפח המונים בעולם הערבי באמצעות סיסמאות מזויפות.
"עוכאז" לא היה לבד. עם חיסולו של יחיא סינוואר שידר ערוץ החדשות הסעודי MBC כתבה שסקרה את סדרת ההתנקשויות של ישראל באויביה: החל בבכיר חיזבאללה עימאד מורנייה, דרך סמיר קונטאר, נסראללה (שכונה בכתבה "מנהיג מיליציה") ועד סינוואר עצמו. "פניו החדשות של הטרור, והאחרון שהעולם נפטר ממנו", דיווח העיתונאי מוחמד אל־משארי על רקע תמונותיו של סינוואר מהלך ברחובות עזה, "שופך דם, שכונה 'הקצב מח'אן יונס'".
"סינוואר תואר אתמול על מסך סעודי כקצב מח'אן יונס", נחרד שוב איש הטלוויזיה אוסאמה גאוויש, "כאילו אביחי אדרעי נולד מחדש בתוך מדים סעודיים". (אל"ם אדרעי הוא דובר צה"ל בערבית).
פרסום מיידי
די לעלעל בבימה אחרת – העיתון הסעודי הנודע "א־שרק אל־אווסט" - כדי להבין כי אל־משארי ו"עוכאז" אינם היחידים. לאורך המלחמה פרסם העיתון המוביל מאמרי דעה רבים בגנות חיזבאללה וחמאס. "יש לקבור את גופתה של חיזבאללה מיד כדי להציל את המולדת הלבנונית. כל איחור בקיום הלווייתה או קבורתה יאריך את הסבל", כתב איש התקשורת הסעודי משארי אדאירי לאחר שצה"ל הרג את מחליפו המיועד של נסראללה, האשם ספי א־דין. הוא כינה אותו בזלזול "המזכ"ל הבא בתור".
הדוגמאות הללו הן טיפה בים. עלעול בעיתונות הסעודית בשנה האחרונה יגלה עוד רבים כמותם. מדובר באתרים וכלי תקשורת שכולם, בדרך זו או אחרת, מצויים בבעלות נסיכי משפחת המלוכה או אנשי עסקים המקורבים לארמון. הם פעלו כזרוע התקשורת של המשטר בריאד וביטאו את המיית ליבו. כל זאת, בעוד מחנה ההתנגדות מדמם לעיני העולם כולו וראשו קטוע לנוכח מכונת המלחמה הישראלית התוקפת בחמת זעם.
נוסף על כך, לאורך המלחמה שימשו כלי התקשורת הסעודיים צינור אינפורמציה בלעדי עבור גורמים רשמיים בישראל כדי לפרסם את שמן של הדמויות שהיו על כוונת המטוסים. המקורות הישראליים העדיפו אותם אפילו על כלי התקשורת בישראל. היה זה טקס קבוע: כלי הטיס של צה"ל תקף מישהו, במכוניתו, במבנה שבו הסתתר או במנהרה בעומק האדמה. בתוך דקות, בעוד מכוניתו בוערת, ועוד לפני שקרוביו התבשרו על מותו, כבר פרסמו ערוצי חדשות סעודיים את שמו ותוארו. הודות לכך נפוץ המידע מיד, בערבית, בכל מדינות האזור. הייתה זו השפלה כפולה עבור חיזבאללה. לא רק שאותו בכיר נלקח בחטף לעולם הבא, אגב יכולת מודיעינית מזהירה שאינם מצליחים לבלום - גם הזכות הראשונה לספר על נפילתו ולהלל אותו ניטלה מהם.
כלי התקשורת הסעודיים שגויסו לשם כך היו ערוץ אל־ערבייה ("הערבי") וערוץ אל־חדת' ("האירוע"), שתי תחנות מאותו בית, הפועלות מדובאי במימון אנשי עסקים סעודים ומפרציים. לפעמים שותף בדרך זו גם סקאיי ניוז בערבית, ערוץ המצוי בשליטת משקיעים מאיחוד האמירויות.
לעיתים רחוקות נעשה שימוש דומה גם בעיתונות הכתובה.
ב־2 באוגוסט גילה היומון "א־שרק אל־אווסט" כי צה"ל הצליח להרוג את בכיר הזרוע הצבאית של חמאס, רווחי מושתהא, בתקיפת מנהרה בעיר עזה. מושתהא היה אחד מאנשי ה"מטבחון" של סינוואר ומבוקש בכיר. יחד איתו נהרגו עוד שני מבוקשים חשובים. העיתון טען כי המקור לידיעה הבלעדית הוא "מקורבים לתנועת חמאס". ניחא. חודשיים אחר כך הודיעו צה"ל והשב"כ כי השלושה נהרגו באותה תקיפה.
נקמה מוגשת קרה
חשוב לומר כי ההתגייסות הסעודית שתוארה כאן לא באה מתוך כוונה תחילה לשרת את ישראל. מקורה בשנאת המן ולא באהבת מרדכי. זו דרכם של הסעודים לנקום במחנה ההתנגדות, והם אוכלים את נקמתם צוננת עד אימה מדי יום מחדש. אומנם הפרחים לצה"ל, אבל המוטיבציה נעוצה עמוק בהיסטוריה של בהיסטוריה של היחסים בין סעודיה למחנה האיראני.
האם שיתוף הפעולה הזה יניב התקרבות ישראלית לממלכת סעודיה? מוטב לא לתלות בכך תקוות. בשבוע שעבר התראיין ל־BBC ח'אלד בן בנדר, שגריר סעודיה בבריטניה. הדיפלומט הבכיר הביע הבנה לטראומה שחוותה ישראל ב־7 באוקטובר, אבל תקף את ממשלתה בחריפות. הוא טען כי חלק משריה מתבטאים בשנאה וקיצוניות מהסוג שבהן מאשימה ישראל את חמאס וחיזבאללה.
"דומה כי ישראל איבדה שליטה", אמר ח'אלד בן בנדר, "היא פועלת באופן טקטי ואולי משיגה מטרות יומיות, אבל מהו המחיר? להרוג 40 אלף איש כדי לחסל כמה מראשי הארגון - לא נראה כדרך הנכונה".
"אנו קרובים מאי־פעם ל־1973", הוסיף הדיפלומט הבכיר על המצב הביטחוני בין ישראל לשכנותיה, "ואם נחצה את הסף הזה, נהיה קרובים אפילו ל־1937".
לשאלת המראיינת, מהם סיכויי השלום עם ישראל בקרוב, הוא ענה: "יורש העצר היה ברור בדבריו. הוא אמר - כל עוד לא נראה מדינה פלסטינית בגבולות 67', שבירתה מזרח ירושלים, אין מקום לנורמליזציה. עלינו לפעול למען נורמליזציה של שלום, ולא לנורמליזציה של אלימות. אני לא רואה שממשלת ישראל הנוכחית הולכת לשם".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל